|
|
עמוד:14
14 דוח מחקר עמדתם המקצועית, גם אם זו מנוגדת לעמדת השר . ויש עוד טיעונים רבים נגד מתן כוח רב לפוליטיקאים במינויים בשירות המדינה ; חלקם כלליים, כמו צמצום הסכנה לשחיתות בקרב הפקידות ( 2012 , . Dahlstrhom et al ) , וחלקם רלוונטיים במיוחד לישראל . כך למשל, לנוכח חוסר היציבות הפוליטית וחילופי השרים התכופים בישראל, הרי ריבוי "מינויים אישיים" נוסח ארצות הברית, שכל שר או ראש ממשלה יכול לבצע עם מינויו, יגרום לחוסר יציבות קיצוני גם בדרג המקצועי . בהיבט אחר, מינויים מקצועיים ועצמאיים יכולים גם לתרום לחיזוק תפיסת הממלכתיות בשירות המדינה ואמון הציבור . מכל הסיבות האלה, גם הוועדות המקצועיות והציבוריות שפעלו לאורך השנים בישראל המליצו להגביר את המקצועיות והעצמאות של המינויים הבכירים, או לכל הפחות התנגדו לפוליטיזציה שלהם ( ועדת קוברסקי מ- ,1989 ועדת הרפורמה מ- 2013 ודוח קוצ'יק מ- 2017 ) . * כמובן, זוהי רק נקודת המוצא . גם לפי הספרות המקצועית יש משרות ספציפיות או נסיבות יוצאות דופן שבהן יש מקום להעניק לפוליטיקאים תפקיד מרכזי יותר במינוי — למשל משרות הדורשות יחסי אמון ועבודה מצוינים עם השר, מצבים שבהם יש צורך "לנער" שירות מדינה קפוא ומיושן, או משברים הדורשים מינויים מהירים תוך עקיפת התהליכים הבירוקרטיים ( שהם לעיתים קרובות איטיים מדי ) . יש להיזהר אפוא מתפיסה שלילית אפריורית של כל מינוי שלפוליטיקאים יש בו תפקיד מרכזי — והחוקרים אכן נמנעים מכך . אבל ככלל, גם חוקרים המדגישים את היתרונות המסוימים שיש להשפעה פוליטית רחבה על מינויים מצטרפים לעמדה הרווחת ולפיה שירות ציבורי פוליטי הוא באופן כללי יעיל פחות מכזה המבוסס על מריטוקרטיה ממוסדת, וגורסים גם הם כי היקף המינויים הבכירים שבשליטת הפוליטיקאים צריך להיות מוגבל מאוד ( למשל 2020 Peters & Bianchi, ) . "כלל האצבע" עומד אפוא בעינו, בישראל בפרט : מינויים מקצועיים ועצמאיים צריכים להיות ברירת המחדל . בישראל, מינויים כאלה מתבצעים באמצעות * הוועדה הציבורית – מקצועית לבדיקה כוללת של שירות המדינה וגופים הנתמכים מתקציב המדינה בראשות חיים קוברסקי, 1989 ; ועדת הרפורמה לשיפור מנגנוני ההון האנושי בשירות המדינה בראשות משה דיין והראל לוקר, 2013 ; הוועדה לבחינת סמכויות הנהלת משרד האוצר בראשות יוסי קוצ'יק, 2017 .
|
|