|
|
עמוד:14
14 עדי אפעל - לאוטנשלגר האדם, ושתפקידו של החינוך אינו למלא ולטשטש את הקרע ( כפי שנעשה בדרך כלל ) אלא דווקא להבחין אותו ולתת לו צורה . הקרע הזה בין שניים הוא מה שמגדיר חיים אנושיים . אין זה קרע שדורש מאיתנו דווקא דיאלוג או אמפתיה ; זהו קרע שממשיך ודורש מאיתנו ללמוד, כלומר ללמד . הקרע הזה הוא גם מה שמכריח אותנו לקשור את עצמנו בסבכי תקנות שונים ומשונים, רצועות של הרגלים ותקנתם, תקנות שדינן להיות מתוקנות כל העת, מול המציאות שהנה תמיד ליד, מהצד, המציאות שהיא תמיד תלויה, מתנדנדת, מנג'סת, נוגסת, מענה, מאכזבת, מתסכלת, כמו עגיל או 2 מחזיק-מפתחות על חגורת התקנות . אני מציעה להקשיב מחדש לאופציה של השניים . להקשיב לה ברצינות ומתוך כבוד . לא מדובר בדואליזם היררכי שבו אחד מהשניים הוא המקור לפעולת הכינון, לא דואליזם של ניגודים משלימים, אלא שניוניות רדיקאלית שדקארט יקרא לה הבחנה ממשית ( Distinction réelle ) , ואנרי ברגסון ( Bergson ) יקרא לה הבדל שבטבע או הבדל איכותי ( différence de nature, différence de qualité ) . אין ברירה אלא לומר, בפתח הספר, כמה דברים שלא ניתן לכנותם אלא "נאיביים" מבחינה פילוסופית . הנה הם . בפילוסופיה הראשונית של השניים מופיע השני עם השנייה, ורק אותו "עִם" הוא זה שיוצר את המראית של ההפוגה או ההפרעה או הבלימה של האחד בהתייחס לשני ; למעשה, אין השניים בולמים או מגבילים זה את זה, ואינם חודרים או חופפים זה לזה, שכן ה"עם" אינו "בין" ; ה"עם" אינו יחס ; כל שני מהשניים הוא ריבוני לחלוטין ( כל אחד מהשניים הוא תמיד "שני", לא אחד, ולא משלים, אובייקט, 2 . הפרק הזה התחיל את דרכו בהרצאה שנכתבה ב- 2004 לכבוד הפגישה הראשונה של קבוצת העבודה באוניברסיטת בר-אילן, פילוסופיה ופנומונולוגיה עברית\ישראלית, בהובלתם של חיים דעואל לוסקי ואדם טננבאום ז"ל .
|
|