|
|
עמוד:10
בסימן של התרחקות מהתייחסותו של פרויד לאדם כיצור דחפי שוחר עונג יצרי . מרבית הזרמים הפסיכואנליטיים אחרי פרויד ראו את האדם כסובייקט שוחר יחסים ; האדם זקוק לסביבה רגשית המזינה את צרכיו לגיבוש זהות עצמית לכידה, ערך עצמי יציב, חיוניות ותחושה של שייכות בעולם . התפנית מתאוריית הדחפים ומעקרון העונג לכיוונים של התפתחות הסובייקט במרחב של יחסים הובילה לאורך השנים לתפניות פרדיגמטיות בחשיבה הפסיכואנליטית ביחס לזיקה בין הפרט לאחר : ההשקפה הקלאסית על האדם כישות אוטונומית נפרדת שמצוי באינטראקציה עם סביבתה החיצונית לשם סיפוק העונג האישי שלו, אותגרה לאורך השנים על ידי תיאורטיקנים שראו את הפרט כישות שמתקיימת וצומחת במרחב שיתופי אינטר-סובייקטיבי, ללא חיץ הרמטי בינו לבין הסביבה ( מיטשל 2003 : 43 ‑ 46 ) . ג'סיקה בנג'מין, ממובילי הזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, טענה שהיכולת "לחרוג" מהעצמי ולראות את האחר כסובייקט נפרד ממני ובו זמנית שותף אינטימי לחיי, היא הישג התפתחותי חיוני לא פחות מהצורך באחר כאובייקט לסיפוק צרכיו האישיים של הפרט ( בנג'מין, 2005 : 31 ‑ 32 ) . הצורך והעניין להתוודע אל האחר ולחבור לעולמו מתעוררים ביחסי קירבה שבהם האחר הוא שותף אינטימי לחיי אבל לעיתים גם במפגשים אקראיים שלנו עם אנשים . באותם רגעים עשוי להתעורר בי רגש של סימפתיה, אהבה, רצון לסייע, אמפתיה וחמלה ביחס לאחר . האם מנעד הרגשות הללו קשורים במניע לסיפוק ייצרי או שמדובר בהלכי נפש ואיכויות אנושיות החורגים מהעצמי וצרכיו האישיים ואם כן מה מקומם בחיי הנפש ? ההשקפה הבודהיסטית רואה את הסובייקט כישות המצויה בתלות גומלין עם הסביבה ללא יסוד קבוע ונפרד מהסביבה . על פי ההשקפה הבודהיסטית, היצמדות לאשליית היותנו ישויות בעלות מהות מוצקה ונפרדת בעולם והאמונה שאושרנו תלוי בסיפוק אפרת בורנשטיין 10
|
|