|
|
עמוד:9
9 הקדמה ולהתנסות בגישות חדשות ויצירתיות, שבכוחן להביא לתוצאות עדיפות במונחים של צמיחה אנושית ושל שיפור איכות חיי הפרט והחברה . מעבר לאופי החדשני, הפתוח והניסויי - החריגה מקיבעונות מורשות העבר והשגרה הממוסדת העכשווית אל עבר פרדיגמות ופרקטיקות חינוכיות פוריות יותר - חשוב לעמוד על השקפת העולם המשותפת לגישות השונות של החינוך האלטרנטיבי המיוצגות בספר ועל מקורות הסמכות שלהן . בשיח החינוכי הישראלי מקובל על פי רוב למיין את העמדות החינוכיות השונות על פי הדגם שהציג צבי לם בספרו ההגיונות הסותרים בהוראה . לפי לם, ניתן למיין את כלל הגישות והזרמים החינוכיים על פי אחד משלושת מקורות הסמכות וההסתמכות : ( 1 ) הגישה החברתית, המבקשת לחַברת ולנרמל את הדורות הצעירים כך שיתפקדו ביעילות ובצייתנות בחברת המבוגרים הקיימת ; ( 2 ) הגישה התרבותית, המבקשת לטפח בוגרים "גדולים בשכל וביושר", המגלמים באישיותם את הישגי האנושות בתחומי הדעת, המוסר, האזרחות והאומנות ; ( 3 ) הגישה היחידנית, המבקשת לאפשר לצעירים לגדול על פי טבעם ונטייתם, תוך הסתמכות על כך שהגשמה עצמית חופשית ואותנטית באקלים של חיבה וצמיחה יניבו בוגרים שלמים ברוחם ומאושרים בחייהם . יש המזדרזים לזהות את החינוך האלטרנטיבי עם הגישה השלישית, היחידנית . אני נוטה להסכים שאילו כפו עלינו, כפי שצבי לם דורש מאיתנו, להתחייב רק לאחת מהגישות, אזי גם אני הייתי ממקם את החינוך האלטרנטיבי במסגרת דפוס הגישה היחידנית . לעומת זאת, ובדומה לגישתו של ג'ון דיואי, אני סבור שהבחנות נחרצות אלה עושות עוול לחינוך האלטרנטיבי, משום שכמעט שאין בנמצא זרמים חינוכיים טהורים מבחינת השתייכות לאחת משלוש הגישות, ושכל אחת מהגישות בחינוך האלטרנטיבי נושאת בחובה מקור סמכות תרבותי, חברתי או רוחני, המקיים דיאלוג מפרה עם הגישה היחידנית של ההגשמה העצמית . לפיכך
|
|