|
|
עמוד:25
כסלו תשפ"ה . דצמבר 2024 גיליון 99 25 בשבע חזיתות גם המידע האיכותי ביותר וגם הניתוח המבריק ביותר לא יכולים לבטל את אי הוודאות העמוקה שטבועה במציאות ביותר לא יכולים לבטל את אי הוודאות העמוקה שטבועה במציאות . זה נכון כאשר מצביעים על מטרה לתקיפה וזה נכון גם להערכת יכולותיו וכוונותיו של האויב . את הלקח הזה צריכים להבין ולהפנים הן אנשי המודיעין והן מקבלי ההחלטות . יצחק בן ישראל הציע בספריו ( ,1989 1999 ) גישה אלטרנטיבית להערכת המודיעין שיכולה להוות מסגרת לחשיבה מפוכחת יותר הן לגבי ההווה והן לגבי העתיד . לשיטתו, על המודיעין לפעול בדומה לאופן שבו פועל הממסד המדעי . כלומר, באמצעות עידוד של העלאת השערות נועזות, מתיחת ביקורת חופשית על ההשערות הללו ובחינת ההשערות כדי לזהות את אלו שעומדות במבחן הביקורת . בן ישראל מתייחס לשיטה, אבל יותר מכך לתרבות מודיעינית שבמרכזה היסודות של ספק, מבוכה ווויכוח . לוולטייר ( 1694 - 1778 ) מיוחסת האמירה שלפיה "הספק אינו מצב נוח, אבל הוודאות מופרכת" . הספקנות המודיעינית, במובנה החיובי, אינה משקפת ייאוש מאי הידיעה ואינה מובילה לשיתוק . להפך, הטלת הספק היא כלי רב עוצמה שתכליתו לעורר למידה ופיתוח ידע חדש . הביטוי המעשי שלו הוא בגישה ביקורתית, חשדנית, שיטתית, המטילה ספק בנכונותו של הידע שפיתחו ( או קיבלו ) אנשי המחקר, באפשרות או בהסבר שאותם אימצו ובמהימנות המידע העומד לרשותם . הוויכוח מאפשר לעמת גישות שונות ומסייע לחשוף את נקודות הכשל של גישות שגויות במסגרת המאמץ לבירור המציאות . הוא אמור לסייע לאנשי המודיעין לחשוף את ההטיות הרבות כל כך המקשות עליהם להתבונן במציאות ולתאר אותה . במובן זה הרעיון העומד מאחורי מחלקת הבקרה ( ומנגנונים נוספים שקשורים בלקחי ההפתעה במלחמת יום הכיפורים, כגון הפלורליזם או "חובת ההתרעה האישית" ) הוא רעיון נכון בעיקרו, אבל המימוש שלו יכול להיות רק במסגרת רחבה יותר של תרבות שמתייחסת לספק ולוויכוח ככלים חשובים בתהליך המודיעיני . אין שום משמעות לבקרה ( או למנגנונים האחרים ) אם הארגון המודיעיני כולו לא בנוי להעמיד את הדעות הסותרות לבחינה רצינית . זאת, לא רק כ"בדיקת שפיות" להערכה המובילה, אלא מתוך אמונה עמוקה באפשרות קיומו של פער בהבנת המציאות . הכלי המעשי העיקרי להעמדת הספק והוויכוח במרכז המאמץ לבירור המציאות ולהבנתה הוא רעיון "האפשרויות המתחרות" . המימוש של רעיון זה מעצב תהליך מודיעיני שיטתי שמאפשר להניח בסיס לוויכוח באמצעות העלאת מגוון רחב של הסברים ( לגבי ההווה ) ואפשרויות ( לגבי העתיד ) . מימוש רעיון זה מסייע בהוצאת תהליך ההערכה לאור, תוך אימוץ סטנדרט ברור, באופן שמאפשר שיפוט רחב וביקורת על הנחות היסוד והתהליך המחקרי כולו . כאמור, זו לא רק דרך לבחון הערכה מובילה . זה רעיון עמוק שמחייב להתמודד בכל סוגיה מרכזית עם אפשרויות נוספות שאינן מופיעות בהכרח במידע . ללא "אפשרויות מתחרות" אין משמעות למידע הסותר כי קשה להבינו . כך, למשל, הימנעותה של חמאס לפעול נגד ישראל המודיעיני . זו אחריותם של המפקדים והמנהלים בכל הרמות . סיכום חמישים שנה בדיוק לאחר הפתעת מלחמת יום הכיפורים הבהירה הפתעת השבעה באוקטובר גם לדור הנוכחי של אנשי המודיעין ומקבלי ההחלטות שהידע העומד לרשותם הוא לכל היותר מערכת השערות שברירית שחייבת לעמוד למבחן מתמיד . המידע האיכותי ביותר לא יכול לפוגג את אי הוודאות העמוקה שטבועה במציאות וחייבת לאפיין גם את העיסוק באויב ובסביבה . מכלול הבעיות, המוכרות והחדשות שמזהה המאמר, מדגיש את הצורך להביא לשינוי יסודי בשיטה שעליה מבוססת הערכת המודיעין ובעיקר בתרבות שבמסגרתה היא מיושמת . הדרך לשיקומו של אמ"ן עוברת, אפוא, מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר חשפה פער עמוק בין מערכת התפיסות - המדינית הצבאית והמודיעינית - לבין המציאות . בסבבי הלחימה שבהם הותקף ארגון הגא"פ בעזה ( ב - ,2019 2022 ו - 2023 ) הובנה כמחזקת את ההשערה לגבי מורתעותו . אפשרות מתחרה שלפיה חמאס צובר את כוחו למתקפה עתידית הייתה יכולה אולי לאפשר הבנה טובה יותר של התופעה . הניסיון מלמד שהגישה הממקמת את הספק והוויכוח בליבת התרבות המודיעינית עומדת, במידה רבה, בסתירה לטבע האנושי ( ובניגוד לגישות מודיעיניות המדגישות דווקא את הצורך בהבנות משותפות והסכמות בין אנשי המחקר לבין עצמם ובינם לבין אנשי המדיניות והמבצעים ) . מקובל לטעון שהיא גם מנוגדת להיררכיה המאפיינת את הארגונים בקהילת המודיעין . לכן, צריך "לכפות" אותה על החוקרים . זאת, באמצעות מנגנונים שיחייבו ויכוח והטלת ספק כחלק אינטגרלי של התהליך בין השאר, גם בפרידה מרעיון "העליונות המודיעינית" . במקביל, נכון לאמץ תרבות מודיעינית שלא רק מכירה באפשרות קיומו של פער עמוק בהבנת המציאות, אלא גם פועלת באופן שיטתי לזיהוי "איתותים מהמציאות" שיכולים להצביע על קיומו של הפער ועל עוצמתו, כולל לגבי אמונות היסוד העמוקות ביותר . תרבות כזו מבוססת על יסודות עמוקים של ספק ושל ויכוח והיא מאפשרת מבוכה שהיא טבעית בעולם שבו שולטת אי הוודאות . זוהי, כנראה, התרבות שביקשה ועדת אגרנט להנחיל באמצעות חיזוק הפלורליזם, אך הלקח הוא שתרבות לא משנים רק באמצעות שינויים מבניים . זוהי אחריות ישירה המוטלת על ראשי הארגונים המודיעיניים .
|
|