|
|
עמוד:13
כעוף החול 13 יממה קודם לכן התעוררתי יחד עם כל עם ישראל לפרוץ המלחמה . קמתי לתפילת שמחת תורה בביתי שבקיבוץ כפר עציון . הטלפון האישי שלי מונח תמיד על השידה, פתוח גם בשבתות ובחגים, שמא תגיע קריאה דחופה הקשורה לאבי בן ה- 94 . בגילו צריכים להיות מוכנים אם חלילה ירגיש לא טוב ויזדקק לאשפוז . הטלפון לא הפסיק לרטוט . הבנתי שמתרחש משהו חריג, והחלטתי להציץ בנייד . ההודעות קפצו בזו אחר זו . התמונה עדיין לא הייתה ברורה לגמרי, אבל כבר הבנתי שמשהו יוצא דופן מתרחש ברצועת עזה . אבל מה בדיוק ? בשעה 15 : ,8 פתאום, אזעקה . מעירים את שלושת הילדים שבבית ורצים לממ"ד . אחרי עוד כמה דקות מתחילות להגיע הודעות רשמיות . אזעקות בכל הארץ . מלחמה בדרום . מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה . בתשע, בהפוגה מהאזעקות, יצאתי עם הילדים לתפילה . טלית ביד, אקדח על המותן וטלפון בכיס . בדרך עברתי ליד הרבש"צ — רכז הביטחון של הקיבוץ — ושאלתי אותו מה המצב . הוא לחש לי — "עשרות הרוגים" . באותו זמן נראה היה שזה הכי גרוע שיכול להיות . בכל זאת הקפות עכשיו, שמחת תורה . קיימתי את מצוות היום בעלייה לתורה, האחרונה שלי לזמן רב, בשעה שהעיניים כל הזמן על הטלפון . ואז עוד אזעקה באמצע התפילה . מסביבי כולם רצים למקלט הציבורי שליד בית הכנסת, שם פגשתי את אשתי שלומית שמיהרה למקלט כשבידיה ספר התורה שבו קראו הנשים שהתכנסו במקביל למניין הראשי שבשמחת
|
|