|
|
עמוד:11
מלחיצת ידיים . כולנו נותנים ומקבלים היי פייב פעמים רבות מספור בחיינו . אולי זה אפילו נדוש . אבל עמדתי שם, בלי חזייה וקפאין, נשענתי על כיור חדר האמבטיה ונתתי היי פייב לדמותי בראי . בלי לומר מילה, אמרתי לעצמי משהו שהיה לי צורך נואש לשמוע . הרגעתי את עצמי שאני יכולה לעשות את זה, מה שזה לא יהיה . הרעתי לעצמי ועודדתי את האישה שראיתי בראי לזקוף את סנטרה ולהמשיך הלאה . בזמן שידי נגעה בראי ופגשה את דמותי, הרגשתי את רוחי מתרוממת קצת . אני לא לבד . יש לי אותי . זאת היתה תנועה פשוטה, מחווה של נדיבות וטוב לב לעצמי . משהו שהייתי זקוקה וראויה לו . בן רגע, הרגשתי את החזה שלי מתרפה, ריבעתי את כתפי ועל פני הפציע חיוך לנוכח הנדושות שבמחווה . אבל פתאום לא נראיתי עייפה כל כך, לא הרגשתי לבד כל כך ורשימת המטלות לא נראתה לי מבהילה כל כך . המשכתי ביומי . למחרת בבוקר, השעון המעורר צלצל . אותן הבעיות ואותה ההצפה . קמתי . סידרתי את המיטה . נכנסתי לחדר האמבטיה ושוב חיכתה לי דמותי בראי . היי, מל . בלי לחשוב, חייכתי ומצאתי את עצמי נותנת לעצמי עוד היי פייב בראי . בבוקר השלישי, קמתי וקלטתי שאני חושבת על ומצפה לקראת מראה דמותי בראי עכשיו כדי שאוכל לתת לעצמי את ההיי פייב . אני יודעת שזה מוזר, אבל זאת האמת . סידרתי את המיטה קצת מהר יותר מן הרגיל ונכנסתי לחדר האמבטיה בתחושת התלהבות שלא אמורה להיות לאף אחד בשעה 05 : 06 בבוקר . הדרך היחידה שבה יש ביכולתי לתאר זאת : הרגשתי כאילו אני עומדת לפגוש חברה . הרגשתי כאילו אני עומדת לפגוש חברה . בהמשך אותו היום, תהיתי על אותן פעמים בחיים שבהן קיבלתי היי פייב . מטבע הדברים, חשבתי על משחקי ספורט קבוצתי כשהייתי מגיעים לכם חיים של היי פייב 11
|
|