|
|
עמוד:13
הספר הראשון על המשורר האחרון | 13 לסקלי מנסה לקחת את הייסורים ( למשל את השיחה האיומה עד קץ בין שני הידידים ) ולגלגל אותם אלינו, קוראיו האוויליים, באמצעות מנגנונים של שליטה הממירים את הכאב הרגשי, הכבד, הקשה, במשחק פרשני . ברבים מהשירים של לסקלי מתגלה מעין פירואט, שיוצר סחרחורת אפיסטמית בין אפשרויות . לסקלי כתב את הסחרור בשירו "הא הידיעה" : "שָׁם / בְּחֶשְׁכַּת הַמְּגֵרָה מִסְתַּחְרֶרֶת לָהּ הֵא / הַיְּדִיעָה / וְהַסִחְרוּר הוּא בֵּיתָהּ" ( באר חלב , 232 ) . הא הידיעה לא רק משמשת כתווית יידוע, אלא הופכת דרך הפסיחה הגרפית לשאלה אפיסטמולוגית על אודות אפשרות הידיעה . נראה שאפשרות הידיעה עצמה מסתחררת באפלה . השיר נפתח בשורה : "הַחֶדֶר הוּא קֻבִּיָּה שֶׁנִשְׁמְטָה / מִיָּדָיו שֶׁל אִישׁ חוֹלֶה" . הפתיחה מזכירה את האמרה המוכרת של אלברט איינשטיין, "אלוהים לא משחק בקוביות" . הא הידיעה בשיר מסמלת גם את האל, או בקיצורו השימושי, ה' . הציטוט נועד לתמוך ברעיון שהאל ( והעולם ) לא פועלים בצורה אקראית . אך לסקלי מעוות את הציטוט . בשירו אלוהים כן משחק בקוביות, אך הוא איש חולה ששומט את משחקו . המשחקיות החולנית, שנשמטה לפני שהגיעה לקיצה, מתגלה בתחושת חוסר הכרעה לגבי האפשרויות השונות, הסותרות . כך, למשל, יאמרו הקוראים החכמים והנבונים, בעלי ההיגיון הפשוט והבריא, אלו שאינם מתעוורים בקלות מאורה של השמש ומההזמנה לטיול, שהשיר הזה אומר בדיוק את ההפך : השמש שנבראת בדיבור נולדת מתוך שיחה בין שני חברים המתווים את מהלכה . זה כל מה שיש פה . הם מבצעים אותה, מדברים עליה ואותה, בוראים אותה ומשמשים אותה, וגם הורסים ומקלקלים אותה . היא זקוקה להם כדי להיות . החוויה האנושית הכואבת היא עצם הכול . המילים לא קיימות כשלעצמן, וקשיי התקשורת ואי-ההבנות שבין אנשים הם נושא השיר . המאבק הלא מוכרע בין שני הצדדים — בין המילים לבין העולם שמעבר להן, בין הבריאה להרס, בין אפשרויות הקריאה ההפוכות, בין מצחיק לעצוב — הוא ליבה של התנועה הפואטית, לוליינית, מעונה ומטופשת . הפואטיקה של חזי לסקלי נעה בין קצוות בלי הכרעה : בין האינפנטיליות הקומית העולצת
|
|