|
|
עמוד:11
הספר הראשון על המשורר האחרון | 11 כי יש להן צוואר ארוך והן אוכלות ביצים, או רעמת שיער שעבור הפרחים היא עלי כותרת . איזה מין היגיון יהיה למילה שמשתחררת מכבלי השימוש של בני האדם, נאבקת ונלחמת בהם ? השמש שיש לה מוח היא בריאת סנוורים של מילה, היא הזמנה לנסיעה ברכב אל עולם שבו המילים שוות ערך לציפורים או לחתולים . השיר הזה מנסח הזמנה להתמסרות לרעיון שאפשר לשכוח מאחור את עולם המושגים המוכר והחוצץ שלנו — למשל, לדבר על מה שקורה בשיר במושגים של האנשה, פעולת-דיבור או מופע — ופשוט להאמין לרגע שמילים יכולות להיות קיימות בעולם באותו אופן שאנשים קיימים בו . זוהי, במידה מסוימת, המלכודת שלסקלי מציב לקוראיו, או לפחות לקורא האידיאלי שאני מבקש לנסח בספר הזה . השירה של לסקלי היא מין כרטיס מפתה לאוטובוס הקסמים עבור קורא כזה : הזמנה לגעת, למשש, להריח, לנוע, לבצע, ללבוש, להתערטל, לרקוד, לשחק, ללכת לישון מחובקים ולקום בבוקר כשהשמש מאירה . אנחנו מובלים לטיול זה בניצוחו של משורר שמציג עצמו כרומנטיקן אקסצנטרי ששואף לברוא עולם כמו מאפס, עולם שכולו מילים, עולם המתרפק על ערכים של חריגוּת והמבקש לנוס מעולם החיים הבלתי אפשריים, להרחיק עדות מתוכו, לא לספק את תאוותם של הסקרנים לביוגרפיה מלאת הסבל . העולם הכבד, הקשה והכואב של לסקלי הוא אומנם מה שאנו מנסים להוציא מחוץ לספרי הקריאה והאומנות בכיתת הלימוד שבה אנחנו לומדים את שירתו . בכיתה שלנו לסקלי תופס את תפקיד המורה שהוא גם קונדסון — מין גברת פריזל עם כוונות לא טהורות — מלמד ומדריך אותנו איך לקרוא בשיריו כדי להכשיל אותנו . במהלך הלימודים, בהרפתקה שלנו, לאורה המופז של השמש ועד לנקודה שבה ייחרב העולם שבשיר ( שוב ושוב, תמיד ייחרב ) , נעסוק בעיקר בשאלות על טבען של האומנות, של הלשון ושל הלוגיקה . ריבוי מסחרר משיריו של לסקלי עוסק בארס-פואטיקה ובמטא-פואטיקה . לרבים מהם יש אופי דידקטי, הוראתי, מלא סתירות ואבסורדי . בין השירים אפשר למצוא עיסוק בהגדרות מילוניות ובנייה של חידות לוגיות, משוואות אבסורדיות או משלים
|
|