|
|
עמוד:14
14 פרק ראשון מראות מעוותות אם עליי להרגיש טובה יותר מכם, כדי להרגיש טוב ביחס לעצמי, עד כמה אוכל לראות אתכם, או את עצמי לצורך העניין, באופן ברור ? בואו נאמר שהיה לי יום מלחיץ בעבודה ואני זועפת ונרגזת כשבעלי מגיע הביתה באותו ערב ( מובן שזה היפותטי לחלוטין ) . אם אני עסוקה מאוד בשמירת הדימוי העצמי החיובי שלי ולא רוצה להסתכן בכך שאראה את עצמי באור שלילי, הפרשנות שלי למה שמתרחש תהיה מוטה כדי לגרום לכך שהוא ייראה אשם בכל חיכוך שיווצר בינינו, ולא אני . "יופי, הגעת הביתה . קנית את הדברים שביקשתי ? " "כרגע נכנסתי הביתה, מה עם ׳ נחמד לראות אותך, יקירי, איך עבר עליך היום ? ׳" "אם לא היית כזה שכחן, לא הייתי צריכה לרדוף אחריך כל הזמן . " "האמת היא שכן קניתי את מה שביקשת . " "אה . . . בסדר, אממ . . . לכל כלל יש יוצא מהכלל . הלוואי שיכולתי לסמוך עליך יותר . " זה לא בדיוק המתכון לחיים מאושרים . למה כל כך קשה לנו להודות שאנחנו מגזימים, מתנהגים בגסות או בחוסר סבלנות ? כי האגו שלנו מרגיש הרבה יותר טוב כשאנו משליכים את חסרונותינו ואת אוזלת היד שלנו על מישהו אחר . זאת אשמתך, לא אשמתי . חִשבו על כל הוויכוחים והריבים שנובעים מהדינמיקה הפשוטה הזאת . כל אחד מאשים את האחר על כך שהוא אומר או עושה משהו שגוי, ומצדיק את המעשים שלו עצמו כאילו חייו תלויים בכך, בזמן ששני הצדדים יודעים, בעמקי ליבם, שצריך שניים לריקוד הזה . כמה זמן אנחנו מבזבזים כך ? האם לא היה טוב יותר אילו יכולנו פשוט להודות בטעות ולהיות הוגנים ? אבל קל יותר לדבר על שינוי מאשר לעשות אותו . כמעט בלתי אפשרי לשים לב להיבטים האלה בעצמנו, שמקשים על יחסנו לאחרים,
|
|