|
|
עמוד:11
פתח דבר | 11 כל אותה התקופה כתבתי, כמו מנסה להדוף את המוות בדיו . כתבתי יומן, כתבתי שירים, הייתי עסוק בחליפת מכתבים עם אימא, כי רציתי שגם היא תכתוב וחשבתי שכך נוכל להמשיך את השיחות שלנו אף על פי שהייתי חייב לחזור לבסיס והיא נשארה עם מחולל החמצן שלה . אז גם נתתי לה מחברת אישית כדי שתוכל לכתוב לעצמה בלי שאף אחד יראה מה כתבה – הבטחה שהפרתי אחרי מותה . אף שייחסתי לכתיבה כוח מרפא ואף שלא האמנתי לשום מילה של פרופ' קטן, מתה אימא אחרי זמן לא רב בבית החולים . יומיים קודם לכן, ביום שישי, 6 באוקטובר ,2004 חגגנו את יום הולדתה ה- 48 . סבתא הכינה לה את עוגת הקדאיף שהיא אהבה, כולם אכלו, ידעו ולא ידעו, מדי פעם מישהו יצא לבכות וחזר, גם כמה אחיות טעמו מהעוגה והזילו דמעה . למחרת רצתה אימא למות . היא לא יכלה לנשום, המורפיום לא עזר . אבל מבטה המפוחד היה שלוח לעבר החיים, דווקא לא אל המוות, שממנו כבר לא פחדה . אני זוכר מאותו היום בעיקר שאליאב – חברי לצבא שנקרא בפי אימי ״הבן השלישי שלי״ – ואני עיסינו את רגליה כדי להקל עליה : הוא את רגל ימין, אני את שמאל . תוך כדי עיסוי רגליה, החולה במיטה הסמוכה אמרה לבת משפחתה שאין לה שמפו . אימא ביקשה להציע לה שמפו, ולקח לנו זמן רב עד שהבנו אותה, כי היא כבר בקושי יכלה לדבר, וגם כי לא האמנו שהיא עוד פנויה לראות את האחר ולהושיט לו יד . חייה פרפרו על מיטתה ״כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד״ כדברי נתן אלתרמן, אלא שבמקרה שלנו תיאור זה מבטא לא את מבטו הדואג של אב על בתו אלא את מבטו האבהי של בן על אימו . קצת אחר כך לקחו אותה לחדר שנראה כמו סוויטה פרטית ואני שמחתי על כך . מי ידע אז שבית החולים משתדל לעשות הכול כדי להסתיר מחוליו את המוות . לקראת הערב בא הרופא ואמר ש״זה״ עניין של שעות ושהיא ממש סובלת ושהדרך היחידה להקל עליה היא לבצע ״סדציה״, מונח שאז עוד לא הכרתי . אינני זוכר מה עוד הסביר הרופא, כל מה שהבנתי אז היה שהסדציה הזאת יכולה להקל על סבלהּ . אימא לא השתתפה בשיחה, אבל נראה לי שהיא הבינה יותר ממני, לכן כשניגש הרופא להסביר לה היא ביקשה להיפרד ממני, לבקש סליחה משום מה, דווקא סליחה . לא הבנתי מדוע, והנחתי את כף ידי על פיה כדי להסות אותה ולא עניתי לה . עמדתי מעליה ונישקתי את ראשה . לא הבנתי למה אמרה את מה שאמרה, רציתי ללכת משם, ונסעתי הביתה להתקלח ( לא התקלחתי כמה ימים ) . חזרתי בסביבות עשר בלילה . סיכמנו בינינו – אחותי שרית ובעלה, בן-הזוג של אימי, אליאב ואני – שמחר נפסיק את הסדציה וניקח אותה למקום טוב יותר . אם זה באמת ה״סוף״ אז אולי עדיף לסיים בהוספיס של בית החולים . אבל לא באמת הבנו : מה פירוש ״סוף״ ? מה פתאום ״סוף״ ? האמנתי שאימא לא תמות, חשתי שאני פשוט יודע זאת, אבל בחצות ועשרים וחמש דקות נשמה אימא את נשימתה האחרונה . אני זוכר שלא הבנתי למה היא לא נושמת עוד, רצתי לקרוא לרופא . הוא הגיע, די לאט, אני זוכר את חלוקו הלבן מתנופף
|
|