|
|
עמוד:10
10 | מוות דיאלוגי סף דלת ההזזה, הדלת שבכל ימי השבעה על מותו המשיכה, בדמיוני, להיפתח ולהיסגר בחזרתיות טורדנית-כפייתית שעוררה בי רגשות אשמה עזים אך אולי גם סימנה לי שעוד לא מאוחר לחצות את הסף, שאף פעם לא מאוחר . חצי שנה אחרי מותו של אביה מתה אימי, מסרטן . בפעם הראשונה שהיא חלתה בסרטן, שנתיים וחצי קודם לכן, כבר הייתי חייל . לקראת סוף השירות הסדיר שלי, במהלך מסע ״תגלית״ לנערים ונערות יהודים שהגיעו מארצות הברית, שאליו הצטרפתי אני, הייתי מתקשר הביתה בכל יום ואימא ״בדיוק נכנסה לישון״, ״בדיוק יצאה רגע לחברה״, ״היא במקלחת״, ״היא תחזור אליך״ – כך ענו לי סבתי, אחותי ובן-זוגה של אימי דאז . אך היא לא חזרה אליי . הרגשתי שמשהו לא בסדר ולכן צלצלתי לסבתא ושאלתי אותה : ״מה קרה לאימא ? ״ ותשובתה הייתה : ״כלום, הכול בסדר, כשתבוא נדבר״ . נשאר עוד יום אחד ל״תגלית״, אבל אני עליתי על אוטובוס מירושלים לרמת- גן ונסעתי הביתה – שם נכונה לי תגלית אחרת לגמרי . בבית הבנתי מה קרה : אימא חולת סרטן . ראיתי אותה שבורה, מסכנה, ואת כולם סביבה, מנחמים כאילו שמישהו, שלא היה שם, כבר מת . כעסתי מאוד, כי הרגשתי שדוחפים אותה למות הגם שהמוות אינו בסביבה . אמרתי לה את כל זה, וגם שאני לא מוכן להשתתף בהצגה הזאת, וחזרתי לצבא . כעבור כמה חודשים אימא הבריאה . שנתיים וחצי לאחר מכן היא חלתה שוב, אך הפעם זה היה אחרת . כשנכנסתי למשרדו של פרופ׳ רפאל קטן, מנהל המערך האונקולוגי בבית החולים ״תל-השומר״, הוא אמר לי מייד שיש לה סרטן בריאות ולכל היותר נותרו לה שמונה-תשעה חודשים לחיות . הייתי בטוח שהוא פשוט טועה . אימא שלי לא הולכת למות : ( א ) כי היא אימא שלי, ו ( ב ) כי היא לא הולכת למות . מאותו רגע, בחודשיים וחצי, כמעט שלושה, עד שמתה על מיטת בית החולים ב״פנימית ד׳״, קומה מעל המחלקה שבה נפטר סבא, עשיתי הכול כדי להוכיח את צדקתי . בית מגורינו, ביתה של סבתא בקומת הקרקע של בניין מגורינו, דירתם של אחותי ובעלה בהמשך הרחוב, הרחוב, בית החולים, בית האירוח בכפר גליקסון – לשם נסענו כדי להזכיר לאימא שהיא רוצה לחיות ( כי הנחנו אז שזה תלוי רק בה ) – תחנת הדלק שליד כפר גליקסון, שבה אימא בכתה לי שהיא כבר לא רוצה, שׂדרת האיקליפטוסים בדרך לזיכרון יעקב, שבה אני בכיתי לבדי ( כי הנחנו אז שאסור לבכות לידה ) , העץ ליד מגרש החניה בפארק הלאומי ברמת-גן שלמרגלותיו ישבנו, כי אימא לא יכלה עוד להמשיך ללכת עד לאגם, הקליניקה של המדקרת הסינית, מכונית ה״דייהו״ הישנה שהייתה לי אז, הבסיס שבו שֵׁירַתִּי, המחלקה האונקולוגית, חדר המשפחות הסמוך למחלקה, חדרי המדרגות, המחלקה הפנימית – כל אלה נעשו חלק מ״הבית״ באותה תקופה . זו הייתה תקופה שבה באופן די תמוה הרגשתי בבית כמעט בכל מקום – הייתי בעולם בבית באותם הימים . אימא, לעומתי, הרגישה בבית רק בבית החולים, שם הייתה מוגנת, בטוחה – שם עוד הייתה לה תקווה .
|
|