|
|
עמוד:13
13 פרק א : תשתית הרמנויטית : הכותב והמפרש האדם, ומציע לחפש את יסודות הפילוסופיה בדיאלוג, ולא בחוויה הפרטית . לדבריו, האדם שעִמו אני נמצא בדיאלוג קיים ממש ; הוא אינו רק אוסף של נתונים חושיים שלי, או השערה שלי על אודות העולם . גם אני קיים ממש ; אינני מצטמצם לכדי צירוף כזה או אחר של כוחות חיצוניים, או לגילום של רעיונות מופשטים . יתרה מכך, בחטין טוען שהיחס הדיאלוגי חולש לא רק על קשריו של הסובייקט עם סובייקטים אחרים, שלי עם הזולת, אלא גם על הסובייקט בתוכו פנימה . בחטין מסביר : אני תָּלוי תְּלות מהותית בזולת . הרי מנַין רכשתי את השפה שאני דובר, את הדרכים השונות שבהן למדתי לראות את העולם, ואת כל התרבות שאני חי בה ? – מן הזולת . הסובייקט כשלעצמו איננו שלם, אין הוא יכול לעמוד בפני עצמו ללא תרומתו של הזולת : ״הרי אפילו את הופעתו החיצונית אדם לא יכול לראות באמת ולתת לה משמעות כמכלול, ושום מראות וצילומים לא יועילו . את הופעתו החיצונית האמיתית יכולים לראות ולהבין רק אנשים 6 אחרים, בזכות הימצאותם מחוצה לו במרחב ובזכות עצם זה שהם אחרים״ . אם כך, כדי שיתקיים יחס דיאלוגי חייב להישאר מקום גם בשביל הזולת וגם בשבילי . אני זקוקה ליחס דיאלוגי עם הזולת כדי להביא את עצמי לידי ביטוי . באופן עקרוני, בשיחה, אנשים מדברים לסירוגין, לפי תור – כאשר כל תור כזה הוא התבטאות . מה שקובע את גבולותיה של ההתבטאות הוא מה שבחטין מכנה ״חילופי סובייקט השיח״ : לפני ההתבטאות שלי דיברו אנשים אחרים, במהלכה אני מדבר, ואחריה שוב ידברו אנשים אחרים . הכוונה היא שאף התבטאות אינה עומדת בפני עצמה, וכל התבטאות תלויה תמיד בהתבטאויות אחרות . ההתבטאות שלי משיבה באופן זה או אחר להתבטאויות של אחרים שקדמו לה, ובתורה צופה לתשובה מצד אחרים . הדבר מתקשר לספר הנוכחי : המשורר חיבר פואמה, המלחין קרא את הטקסט והלחין לו מנגינה וליווי, והקורא שואל מה דומה או שונה בין שתי היצירות הללו ? מה מאפיין את הפרשנות של המלחין ביחס לטקסט ? האם המלחין מגלם בלחן שלו את המשמעות הפרשנית של הטקסט, או אולי מתנגד לה ? ייתכן שבאופן מסוים הפרשנות של קורא אחד תיצור התנגדויות אפשריות של הקוראים הבאים . על פי בחטין, ההתבטאות או הפרשנות שלי אינה נושאת את משמעותה בתוך עצמה, אלא תזכה למשמעות כאשר אחרים בתגובותיהם ישקפו את האופן שבו הם מבינים אותה . לעיתים אנו משוחחים בינינו לבין עצמנו שיחות או מחשבות שאינן נשמעות בקול . אך כאשר אנו מדברים עם אדם אחר, מתקבלות יותר אפשרויות של זוויות ראייה, הבנה ורעיונות אחרים . בהקבלה, גם אם המלחין לא נפגש עם המשורר, ולא נימק את בחירותיו בפניו, מתרחש דיאלוג סמוי של פרשנות בין טקסט קיים ללחן שהומצא עבורו . עצם התוצר של המלחין מעיד על כוונותיו הפרשניות . הפואמה והשיר המולחן 6 בחטין, כתבים מאוחרים , עמ׳ 13 .
|
|