|
|
עמוד:11
11 פיוס מאוחר הזוועה והאימה שמנעו ממני חיי משפחה נורמליים . שמות ופנים של אנשים שיכלו למלא תפקיד כלשהו בעיצוב עולמי צצו מהשכחה . הרגשתי צורך ללכת בעקבותיהם - מסע שנמשך זמן רב מאוד . עברתי לווינה ב- ,1997 כשאוסטריה רק החלה להתמודד עם חלקה בפשעי השואה . אט אט נפתחו הארכיונים ומצאתי את המסמכים ששירטטו את שנות חייהם האחרונות של בני משפחתו הגרעינית של סבי, הוגו, שעלה לארץ ישראל לבדו בתחילת שנות ה- 30 : אביו, הרמן, אמו החורגת אמיליה, אחותו אירנה, בתה הקטנה אינגריד ואחיו למחצה פריץ . בארכיונים מצאתי הצהרות על רכושם שהופקע בידי הנאצים מיד לאחר ה״אנשלוס״, את מסמכי הגירוש למחנות ב"מזרח" באביב ובקיץ 1942 ותעודות הפטירה שהונפקו זמן קצר לאחר מכן . אפרם של קרוביי הנרצחים נמצא אי שם בסוביבור ובמיידנק בקברי אחים המוניים . “קיר השמות" סגר עבורם ועבורי מעגל . קברים אמנם לא יהיו לנרצחים, אך שמות בני משפחתי חרוטים לעד, יש לקוות, על קירות שיש בעיר שאהבו, וששנאה אותם . לפני פתיחת האנדרטה לקהל הרחב הורשיתי לבקר במקום כדי להתרשם ממנה . עמדתי בליבו של מעגל קירות שיש, באמצע רחבה שגודלה כמגרש כדורגל, מוקף בכ- 65,000 שמות, גורלות, אנשים, קורבנות . רשימה חרוטה באותיות קטנות, צפופות, עם תאריכי לידה, שנראית מכל זוית אינסופית, וכוללת רק כאחוז אחד משמותיהם של כלל נרצחי השואה . הנוראוּת של השואה לא באה לידי ביטוי רק בשיטות הרצח המחרידות שהפעילו הגרמנים ושותפיהם, אלא גם בהשכחת קיומם של הנרצחים . הרצחת וגם מחקת . המספר שישה מיליון תפס את מקומם של הרמן ואמיליה, אירנה, אינגריד ופריץ . הם הפכו לחלק ממאסה אנונימית, בלתי נתפסת בגודלה, של יהודים שגזלו מהם צלם אנוש, חיים וזכר . אך לכל קורבן היה שם וחיים . לפחות השמות הוחזרו כעת לליבן של וינה ושל אוסטריה, לתחליף הקבר למשפחה שלא הייתה לי . סירבתי בשעתו לקבל את הפיצויים
|
|