|
|
עמוד:10
10 אלדד בק כל הקורבנות מונצחים . אך, זו מצבה שאינה גלויה לעיני כל . כאן מדובר באנדרטה המוצבת במקום פתוח, שיהודים ולא יהודים יכולים לבקר ולהתעמת שם עם העבר . בעיניי, היה צריך להקים את האנדרטה הזו מוקדם יותר, עוד לפני שקורט טוטר התגייס לעניין, אך טוב מאוחר מאשר לעולם לא, וזאת עוד בימים בהם אחרוני הניצולים עוד איתנו . אני חושב שממשלת אוסטריה תחת סבסטיאן קורץ עשתה רבות למען הנצחת זיכרון השואה . דבר לא יכול היה להכין אותי לחוויה המטלטלת שעברה עליי כשביקרתי לראשונה ב״קיר השמות״ באותו חודש נובמבר קר של 2021 ובכל הפעמים ששבתי לשם לאחר מכן . אני עדיין מתקשה להעלות על הכתב את שהרגשתי ואני מרגיש שם . אולי אתחיל בכרונולוגיה - עובדות מעממות רגשות . במשך שנים רבות מדי הייתה משפחתו של אבי, משפחת בק, חוג מצומצם ביותר של אנשים . אבי, אחיו, זיכרון של סב שנפטר די צעיר, לפני לידתי, וערפל כבד סביב משהו שנקשר לאוסטריה . זמן קצר לפני נפילת חומת ברלין ב- ,1989 נזכר אבי שיש לו דוד ששרד את השואה בגרמניה ונותר במזרח המדינה הקומוניסטי . ניסיתי לאתרו באמצעות חברים גרמנים . לשווא . הוא כבר לא היה בין החיים . כמה שנים לאחר מכן, באמצע שנות ה- ,90 קיבלנו מכתב מבנו של אותו דוד, שהצליח לאתר את משפחתי דרך ״יד ושם״ . לבן הדוד, וולפגנג, היו מסמכים וצילומים של בני משפחת בק, מאוסטריה ומגרמניה . וכך התוודענו בפעם הראשונה למשפחה שלא הייתה לנו עד אז . אלה שחיו באוסטריה הושמדו כמעט כולם . דווקא המעטים שעברו לגור עוד לפני המלחמה בגרמניה ניצלו כולם הודות להיותם בני "משפחות מעורבות", יהודיות-נוצריות . מוזרות דרכי הגורל . עד לאותו מפגש מאוחר עם בני ובנות משפחת בק, השואה הייתה עבורי עניין נורא אך וירטואלי . לפתע, עם קבלת הצילומים והמסמכים שהיו בידי וולפגנג, היא הפכה למוחשית ואישית :
|
|