|
|
עמוד:12
12 | פיטר עטייה עם ביל גיפורד לפעמים הרגשתי כאילו אני יוצא מדעתי . לעתים קרובות היינו עמיתַי ואני עובדים 24 שעות רצופות . נכספתי לשינה . החלום הרס אותה שוב ושוב . המנתחים בהופקינס התמחו במקרים קשים כגון סרטן הלבלב, והמשמעות היתה שבמקרים רבים מאוד היינו האנשים היחידים שחצצו בין המטופל למוות . סרטן הלבלב מתפתח בשקט, ללא תסמינים, ועד שמגלים אותו, הוא בדרך כלל כבר בשלב מתקדם מאוד . ניתוח היה בגדר אפשרות ל- 20 - 30 אחוז בלבד מן המטופלים . אנחנו היינו תקוותם האחרונה . כלי הנשק העיקרי שלנו היה משהו שנקרא ניתוח וִיפּל, שכרוך בהסרת ראש הלבלב של המטופל והחלק העליון של המעי הדק, שנקרא תריסריון . זהו הליך קשה ומסוכן, ובתחילת הדרך, כמעט כל הניתוחים הובילו למוות . אף על פי כן, המנתחים הוסיפו לנסות ; עד כדי כך נואש מצבם של חולי סרטן הלבלב . כשאני הגעתי להתמחות כבר השתפר המצב, ויותר מ- 99 אחוז מהמטופלים שרדו לפחות 30 יום לאחר הניתוח . למדנו לא רע איך לתפוס את הביצים . בשלב ההוא בחיי, הייתי נחוש להיות למנתח הסרטן הטוב ביותר שאוכל להיות . עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לאן שהגעתי ; רוב מורי בתיכון, ואפילו הורי, לא ציפו כלל שאלמד באוניברסיטה, לא כל שכן שאסיים את לימודי הרפואה בסטנפורד . אבל מצאתי את עצמי הולך ונקרע יותר ויותר . מצד אחד, אהבתי את המורכבות של הניתוחים ובכל פעם שסיימנו הליך בהצלחה, הרגשתי התרוממות רוח . הסרנו את הגידול — תפסנו את הביצה, כך חשבנו . מצד שני, התחלתי לתהות כיצד יש להגדיר "הצלחה" . המציאות היתה, שכמעט כל המטופלים עדיין מתו בתוך כמה שנים . בסופו של דבר היו הביצים מתנפצות על הקרקע . מה באמת השגנו ? כשהגעתי להכרה עד כמה כל זה עקר, נתקפתי תסכול עז כל כך, שפרשתי מהעיסוק ברפואה לטובת קריירה אחרת לגמרי . אבל אז אירעה התכנסות מאורעות שהובילה לשינוי רדיקלי בצורת החשיבה שלי על בריאות ומחלות . חזרתי אל מקצוע הרפואה מצויד בגישה רעננה ובתקווה חדשה . הסיבה לכך קשורה שוב לחלום הביצים הנופלות . בקצרה, בסופו של דבר הכתה בי ההכרה, שהדרך היחידה לפתור את הבעיה איננה להשתפר
|
|