|
|
עמוד:xii
ד " ר ברנה בראון xii ועד סופו — ונשימתי נעצרה . הרגשתי כמו מישהי שמציצה בתג מחיר ומוצאת עליו מספר מזעזע . אני זוכרת שמילמלתי, "לא . לא . לא . איך זה יכול להיות ? " אמנם אני זו שערכה את הרשימות האלה, ובכל זאת נחרדתי לקרוא אותן . כשאני יושבת ומקודדת נתונים, אני חושבת כמו חוקרת . אני ממוקדת אך ורק בניסיון לזהות במדויק מה אני שומעת בסיפורים . אני לא שואלת את עצמי איך הייתי מנסחת עניין זה או אחר, רק איך ניסחו אותו משתתפי המחקר עצמם . אני לא חושבת איזו מין משמעות עשויה להיות להתנסות זו או אחרת מבחינתי, אלא רק איזו משמעות היתה לה מבחינת מי שסיפר לי עליה . ישבתי בכיסא האדום שבחדר ארוחת הבוקר שלי והבטתי בשתי הרשימות במשך דקות ארוכות . סקרתי אותן מלמעלה למטה ומצד לצד . ברגע מסוים, אני זוכרת, ישבתי שם בעיניים שנמלאו דמעות וכיסיתי את פי בכף היד כמי שזה עתה קיבלה בשורה רעה . והאמת היא שזו אכן היתה בשורה רעה . חשבתי שאגלה כי אנשים שחיים בלב שלם הם בדיוק כמוני, ושהם עושים מה שגם אני עושה : עובדת קשה, נשמעת לכללים, עושה דברים שוב ושוב עד שאני מצליחה לעשותם כראוי, תמיד מנסה להכיר את עצמי טוב יותר, מגדלת את הילדים שלי לפי הספר . . . אחרי עשור שבו חקרתי נושאים קשים כמו בושה, באמת ובתמים האמנתי שאני ראויה לאישור שאני "חיה נכון" .
|
|