|
|
עמוד:11
11 יכול להפוך את עצמי לעט להשכיר, וסירבתי לכל ההצעות ההן . בשנת ,1984 אחרי שלוש שנים של משחק בתיאטרון הבימה ובבית ליסין והשתתפות בכמה סרטים, הלכתי ללמוד משחק בסטודיו של ניסן נתיב ; צעד שהביא אותי בסופו של דבר להיות מה שאני היום – זמר-יוצר, שכותב שירים עם אמנים אחרים, ולימים גם מורה לכתיבת שירים . בסטודיו של ניסן התחברתי עם יוסף אל-דרור, שולי רנד ושמוליק לוי, ועם חבר נוסף, דני אמיר, התחלתי לכתוב שירים, שבסופו של דבר הפכו להיות התקליט הראשון שלי, כשהמפורסם שבהם, "לבן על לבן", הפך לשיר שאני שר ומנגן לבקשת הקהל מאז ועד היום . נדמה לי שכבר מהתקליט הראשון באו לידי ביטוי החיבור בין היכולת שלי כשחקן והיכולת כזמר מבצע . למעשה גיליתי שהתשוקה הגדולה ביותר שלי באמנות היא להיכנס לדמות במילים ובמנגינה . המשכתי ללמוד מוזיקה אצל מורים פרטיים, והקמתי את הלהקה הראשונה שלי, שונרא . בשלב מסוים, כשהתחלתי להזיע לפני כל חזרה גנרלית, הבנתי שאם אני רוצה להתקדם בתחום המוזיקה, עליי לוותר לחלוטין על תחום המשחק ; זה לא היה אפשרי לעסוק אז בשניהם במקביל, והתקבל כניצול הצלחה בתחום אחד כדי ליצור רווח בתחום אחר, ולא חסרות דוגמאות משנות השמונים של תקליטים שיצרו שחקנים מפורסמים, שנתקלו בקור ואפילו בבוז . במשך תשע שנים סירבתי להצעות משחק שונות והתרכזתי במוזיקה . דרך חברי הטוב יובל שפריר התחברתי אל פורטיס וסחרוף, שחזרו אז, בסוף שנות
|
|