|
|
עמוד:10
10 האירועים ולספר את הסיפורים שהובילו אותי לחיות בתוך רוקנרול בעברית במדינה שבה זה לא חלק מהזרם המרכזי, לא במוזיקה ולא בכלל . הייתי כבן ארבע-עשרה כשהתחלתי לכתוב שירים . מילים . ללא לחן . שנתיים אחר כך הוצאתי ספר שירים ראשון עם שלושה חברים . לספר קראו ארבעה אגני חמצון והוא זכה לביקורות טובות, ומאז לא הפסקתי לכתוב . בו בזמן התחלתי לנגן בגיטרה ולהקשיב באדיקות למוזיקה חדשה של שנות השישים-שבעים : ביטלס, מתי כספי, פינק פלויד, להקת תמוז, אריק איינשטיין, האבנים המתגלגלות, שלמה גרוניך ועוד . האזנה לתקליטים, תוך כדי קריאת המילים על גב העטיפה, הביאה אותי בסופו של דבר לניסיונות ראשונים של כתיבת שירים עם לחן . הניסיון המקצועי הראשון שלי בתחום המוזיקה היה בשירות הסדיר . הופעתי כשחקן בתיאטרון צה״ל . לפני כל הצגה שבה השתתפתי הופיעה זמרת צעירה בשם שרון ליפשיץ . היא שרה לחיילים שירים מוכּרים, אבל מאחורי הקלעים השמיעה לי את השירים, שבסופו של דבר הפכו לתקליט הראשון המצליח שלה – קולנוע . בזמן הנסיעות המשותפות להופעות כתבתי את המילים עבור שישה שירים, שהידועים שבהם הפכו ללהיטי-עד : "קולנוע" ו"גידי" . בלהקה של שרון ניגן קלידן צעיר בשם רמי קלינשטיין . ההיכרות אתו הולידה שני שירים משותפים שהצליחו : "את שרה ברדיו" ו"ביום של הפצצה" . הצלחת התקליטים של ליפשיץ וקלינשטיין הציפה אותי בהצעות לכתוב לטובי הזמרים בארץ, אבל הרגשתי שאני לא
|
|