|
|
עמוד:8
8 מחקר מדיניות 198 | חופש המחאה וחופש ההפגנה — עתיד דמוקרטי לשריד מנדטורי ? בזמן אמת . להפגנה — כאקט של התנגדות לשלטון — יש חשיבות רבה מבחינת האזרחים, והיא ביטוי לכך שהציבור ( על גווניו השונים ) הוא-הוא הריבון האמיתי במדינה . הזכות להפגין חיונית במיוחד למיעוטים ולקבוצות שהפוליטיקה הדמוקרטית הממוסדת, המבוססת על הכרעת הרוב, עלולה להשתיק . במחקר זה אנו סוקרים את המסגרת החוקית של הזכות להפגין בישראל, המוסדרת בדברי חקיקה, בנהלים ובפקודות . כפי שמתבהר מסקירה זו, ההסדרה החוקית של הזכות להפגין היא ארכאית וחסרה מאוד : הזכות אינה מוסדרת בחקיקת יסוד ( בסתירה חדה לרוב רובן של החוקות בעולם ) , והיא אף אינה מוסדרת הסדרה פוזיטיבית בחקיקה רגילה . עיקר ההסדרה מצוי בחוקים ובפקודות בעלי שורשים מנדטוריים, והם משקפים הכרה מוגבלת בלבד בזכות להפגין . כך, לדוגמה, פקודת המשטרה דורשת קבלת רישיון לעריכת הפגנה, להבדיל מהמגמה העולמית המסתפקת במתן הודעה מראש על הכוונה לקיים הפגנה ; המסגרת החוקית הקיימת מטילה הגבלות למיניהן על המקומות שבהם מותר להפגין ( רחבת הכנסת, שדות תעופה ונמלים ימיים, בתיהם של נבחרי ציבור ועוד ) ; וזכותם להפגין של גורמים שונים — כגון עובדי ציבור ומורים ותלמידים — מוגבלת גם היא . נוסף על כך, בעת חירום ניכרת נטייה של הממשלה בישראל לכרסם בהגנה על זכויות האדם ולהגביל עד מאוד את חופש הביטוי ואת הזכות להפגין, ואפשר להתרשם כי זו אחת הזכויות הראשונות הנפגעות בזמן חירום . כפי שנראה במחקר זה, אומנם הפסיקה, וכן הנחיות הייעוץ המשפטי לממשלה, הלכו כברת דרך בהגנה על הזכות להפגין, למשל בצמצום של ממש בדרישת הרישיון להפגין ובהרחבת האפשרות להפגין מול בתיהם של נבחרי ציבור . עם זאת, הגנה פסיקתית אינה מספיקה, והיא אינה יכולה להחליף הסדרה חוקית ( וחוקתית ) כוללת . כפי שמשתקף במחקר זה, הדברים נכונים ביתר שאת בישראל של שנת ,2024 המתאפיינת בעליית מגמות של קיטוב ופופוליזם, ובמתקפות חוזרות ונשנות על עצמאותה של מערכת המשפט . לאחר הנחת תשתית משפטית רחבה והצבעה על הפגמים במצב החוקי הקיים, נציע קווים מנחים להסדר משפטי נאות, שבמרכזו עומדת ההכרה בחשיבות הזכות להפגין והצורך לספק לה הגנה רחבה . ההצעות להסדר יתבססו על דיני זכויות האדם במשפט הישראלי והבינלאומי, ועל מחקר משווה שיתמקד
|
|