|
|
עמוד:13
האמנה החברתית 13 " הייתי אבוד . כל מהלך חיי מאז וכל הפורענויות שניחתו עליי היו 6 תוצאה בלתי נמנעת של אותו רגע של שיגעון " . המאמר על המדעים והאמנויות , שאכן זכה בפרס האקדמיה בשנת ,1750 ו המאמר על המקור והיסודות לאי - השוויון בין בני האדם , שפרסם 7 אף שהפכו את רוסו לאדם מפורסם מאוד ולאחדבשנת ,1754 הצירים המרכזיים של הפילוסופיה של המאה ה – ,18 מציינים למעשה את ראשיתו של תהליך ניתוק בינו לבין הזרם המרכזי של הנאורות הצרפתית . בכתבים אלה ובחיבורים שבאו אחריהם תקף רוסו את הנחות היסוד של עמיתיו , ביניהם דידרו , ד ' אלמבר ) d'Alembert ( , וולטר ) Voltaire ( , גרים ) Grimm ( ואחרים , שהאמינו כי התקדמות הידע המדעי והטכנולוגי סוללת את הדרך לפתרון בעיות חברתיות ולשיפור מוסרי של האדם . מפעל ה אנציקלופדיה נועד לאסוף את כל הידע האנושי כדי לאפשר שיתוף פעולה והתקדמות בכל התחומים , כך ששיפוט " הדורות הבאים " ) ביטוי אשר ציין עבור הוגי הנאורות 8 יאשר את ההשקפה הזו . מעין בית דין של מעלה בנוסח חילוני ( רוסו דחה את הטיעונים הללו מכול וכול . לדבריו , לא רק שהמדע אינו מסייע לאדם , אלא דווקא משחית אותו מבחינה מוסרית ; מה שנראה כקדמה אינו אלא נסיגה ; התרבות המודרנית לא הפכה את האדם למאושר ולמוסרי יותר , אלא לתלותי , למזויף ולמסואב יותר . למעשה , טען רוסו , " המצב החברתי ", שבני האדם מוצאים את עצמם בו כמעט בעל כורחם , הוא מצב אומלל במהותו , אך אין אפשרות להיחלץ ממנו , בעיקר בשל אינטרסים פרטיים המבוססים על יחסים כוחניים בין בעלי רכוש לבין חסרי רכוש . בשני המאמרים הראשונים של רוסו אפשר גם למצוא יסודות של תפיסתו הפסיכולוגית , שהיוותה תשתית לבניית תורתו המדינית . גישתו מבוססת על המתח המתמיד בין דאגתו הטבעית של האדם לעצמו ) שאותה הוא מכנה amour de soi - même ( לבין ה " אהבה העצמית " ) amour - propre ( של האדם , תכונה שהיא תוצר מובהק של המצב החברתי . במצב של " אהבה עצמית " האדם רואה את עצמו
|
|