|
|
עמוד:49
גיליון 98 49 שנה לשבעה באוקטובר אומצה כתפיסת ביטחון חדשה . מסקנתה המרכזית של הקבוצה אז הייתה להוסיף "רגל רביעית" לשלחן התפיסה, והיא התגוננות ( או הגנה, לרבות מול איומי הסייבר ) . ואכן, בחמש עשרה השנים שחלפו מאז נעשו מאמצים גדולים, שינקו נתח נכבד מתקציב הביטחון, כדי לחזק בעיקר את ה"רגל" הזו . באלה בלטו : הרחבת מיקלוט העורף ( בנייה נרחבת מאד של ממ"דים ומרחבים מוגנים ביישוביי קווי העימות, וחיוב בניית ממ"ד בכל מבנה מגורים חדש בכל רחבי הארץ ) ; הקמת מכשולים משוכללים, תת ועל קרקעיים, לאורך גבולות ישראל ; פיתוח והצטיידות במערכות התגוננות מול האיום הטילי / רקטי / ארטילרי, קצר הטווח ( "כיפת ברזל", ו"מגן אור" – מערכת היירוט הניסיונית באמצעות ירי קרני לייזר ) , בינוני הטווח ( "שרביט קסמים" / "קלע דוד" ) , והבליסטי, ארוך הטווח ( ה"חץ", לגרסאותיו ) . והנה, מלחמת ה - 7 באוקטובר 2023 שחבטה בפנינו קשות, המחישה סופית כי על מדינת ישראל לאזור יושרה ואומץ, ולהפוך את תפיסת הביטחון שלה, על פניה . במה דברים אמורים ? ראשית, להיפרד מיסוד ההרתעה , שבעיקרה - הפכה חסרת משמעות : כפי שנוכחנו, חמאס ממש לא הורתע מישראל משהגה, תיכנן וביצע את מתקפת "סופת אלאקצא" שלו . כך גם חזבאללה : מאז שנוסד הביא הארגון לנסיגת ישראל מדרום לבנון בשנת ,2000 ומאז מורתע "כשזה מתאים לו" : ואם נותרה מעט התרעה מולו, היא זמנית ונמוגה בחלוף הזמן . כך הוכח באופן ברור עם תחילת "חרבות ברזל", כשחזבאללה הצטרף ללחימה מול ישראל, ומתמיד בה עד עצם כתיבת שורות אלה : ככל שצה"ל מעלה את רף פעילות מול הארגון, חזבאללה "סוגר", ואף "מעלה", ונותר נאמן להצהרתו כי יפסיק זאת רק כאשר צה"ל יידום בדרום . לא נעים להודות בכך, אך היסטורית נזכור ש"הרתעת ישראל", אף שהוכרה כ"מעצמה צבאית אזורית" ( לה מיוחסת גם יכולת גרעינית צבאית ) , לא מנעה שום מהלך אלים נרחב ביוזמה ערבית : כך במלחמת ההתשה ; במלחמת יום הכיפורים ; באינתיפדה הראשונה ( את השנייה אנו הצתנו ) ; וכן בכל פעולות הטרור שניזומו על ידי ארגוני הטרור הערביים, לרבות אסון ה - 7 באוקטובר . שנית, למעט אולי בתחומים טקטיים ( יכולת לחשוף "סודות" – ראו מאמרם של שלמה קשי ודודו צור בגיליון 97 ) , והצבעה על פוטנציאל יכולות אויבינו, הוכח סופית שאין לנו לצפות מקהילת המודיעין, שתספק התרעה למקבלי ההחלטות בדרג המדיני והצבאי, בכל הקשור לכוונות אויבינו, ברמה האסטרטגית ( חוסר יכולת לפענח "תעלומות" – ראו כנ"ל ) . מעולם לא נתפסנו יותר "עם המכנסיים למטה", מאשר באותה שבת שחורה, שהפכה מ"שמחת תורה" לאסון לאומי . אך מה לנו כי נצפה ? מבט רטרואקטיבי מלמד שגם בעבר, לאורך היסטוריית המדינה, אף פעם היא לא נהנתה ממתן התרעה מודיעינית אסטרטגית, קודם ליוזמות אלימות ערביות . כך ערב מבצע "רותם" ( פברואר 1960 - כניסתו המפתיעה, ללא התרעה, של צבא מצרים לסיני ) ; כך גם ערב מלחמת "ששת הימים" ( החזרה מהירה של צבא מצרים מתימן, וכניסתו לסיני ) ; כמו גם ערב מלחמת יום הכיפורים ; האינתיפדה הראשונה ; ושוב כמובן – אסון ה - 10 / 7 . פרידה מודעת מצפייה להתרעה אסטרטגית, גם תחסוך הרבה מאד כסף המושקע בניסיונות הכושלים לייצרה . שלישית, שוב הוכח כי גם הרגל ההיסטורית השלישית, הכרעה, כבר אינה רלבנטית . בשום מלחמה לא ממש הכרענו את אויבינו : לא במלחמת ה"עצמאות" ; לא ב"מבצע סיני" ; למרות הניצחון המרשים – גם לא במלחמת "ששת הימים" ; לא במלחמת ה"התשה" ; וגם לא במלחמת "יום הכיפורים" . יש הבדל גדול בין "ניצחון" ( על הפרשנויות השונות למושג זה ) , ובין להכריע, במובן הטוטאלי ( "ניצחון מוחלט" ? ) . והנה, העימות הא - סימטרי, היינו - הצורך בלחימה בעצימות משתנה מול ארגונים תת - מדינתיים, רק הכבירו אתגר נוסף : שתי האינתיפדות לא הביאו להכרעת ארגוני הטרור איתם התמודדה ישראל, וכך גם שתי המלחמות בלבנון ( הראשונה מול ארגוני אש"פ ב - 1982 ; והשנייה מול חזבאללה, ב - 2006 ) . מי שציפה שנכריע את חמאס במבצע הנוכחי, ו"נחסלו", רק הישלה את עצמו . אפשר יהיה אולי לרסקו, אך כמו "דשא בריא" הוא יצמח מחדש, תחת אותו שם וקורת גג ( או חדשים ) , כיוון שרעיון אידיאולוגי, ודאי דתי, אינו ניתן להכרעה וחיסול . יש קולות הגורסים כי גם היום, יסודות אלה של תפיסת הביטחון הלאומי, מעורערים וסדוקים ככל שיהיו, עדיין תקפים, וכל שצריך הוא "לשפצם" ברוח התקופה ואתגריה, ולהעמיד את אותו שלחן על רגליו, לאחר שידרוגם . עמדתי היא, כאמור, שאנו זקוקים ל"שלחן" עם רגליים מחודשות, אם לא ממש חדשות . שווה לחדד זאת, ולהתמקד מעתה בעיקר : הרגל האחת, האחרונה שנוספה, היא ההגנה , כנ"ל . כשאנו חוזים בפינוי מאות אלפי האזרחים מעוטף עזה ומיישובי גבול הצפון ובנטישה המסיבית והמתמשכת של שטחים ריבוניים ישראלים שם ( "רצועות הגנה" רוויות כוחות צבא בתוך שטחנו ) , ניתן בהחלט לקרוא לכך לא רק התגוננות, אלא ממש מגננה . "קיר ההגנה" מול מתקפת הטילים האיראנית בליל ה - 13 - 14 באפריל, תוך שיתוף פעולה עם כוחות זרים ידידותיים, גם הוא מרכיב חדש חשוב במגננה זו . הרגל השנייה היא יסוד ה מתקפה . צבא ה"הגנה" לישראל היה תמיד, וראשית לכל, צבא התקפי . כך, בכל המלחמות הקונבנציונאליות של ישראל ( כיבוש הארץ במלחמת העצמאות ; פעולות התגמול ; מבצע סיני ; מלחמת ששת הימים ; המעבר למתקפה במלחמת יום הכיפורים ; ושתי המלחמות בלבנון ) . כך גם בהתמודדות, היום - יומית, הבלתי פוסקת עם הטרור, בעיקר באיו"ש ; ומול האיום העל - קונבנצינאלי ( תקיפות הכורים בעיראק וסוריה, וכמדווח בתקשורת הזרה – שלל פיגועים באישי ומתקני גרעין באירן ) . וזה בדיוק מה שצה"ל עושה כיום מול חמאס ברצועה ומול חזבאלה והמשה"מ ושלוחיו בלבנון וסוריה, וכמובן - חלילה לנו מלאבד או להפחית ביכולת זו . הרגל השלישית הנדרשת ליציבות ה"שלחן", זו ההופכת יותר ויותר חשובה, ודאי בימים אלה, היא יסוד המתינות . היא חשובה מאד לחיזוק הלכידות והחוסן הלאומי - חברתי בזירת הפנים, לצורך הידוק אחדות העם שהתפרקה למדי, ונבנית ( האמנם ? ) מחדש ; לסבלנות האזרחית והיכולת הכלכלית הנדרשת ללחימה ממושכת ; והיא חיונית ביותר בזירה המדינית האזורית והבינלאומית הזועקת לנו למידתיות ( proportionality ) , נוכח עשרות אלפי הקורבנות ברצועת עזה והחורבן הפיסי העצום שם . אם המתינות תאפשר גם הגעה להסדרים והסכמים מדיניים עם אלה שנותרו אויבינו – יעד בהחלט נכסף - יהיה זה יותר מ"דיינו" . לשאוף להסכמי שלום נוספים – בהחלט ; אך הסבירות לראות בזאת יעד ראלי בטווח הזמן הקרוב, לצערנו נמוכה למדי . זהו אם כך שלחן הביטחון הלאומי החדש הנדרש לישראל מכאן והלאה : שלושה מם - ים, המחליפים את שלושת ה - הא - ים הארכאיים, שהפכו הרבה פחות רלבנטיים בעת זו . כפי שנוכחנו, חמאס ממש לא הורתע מישראל משהגה , תיכנן וביצע את מתקפת "סופת אל - אקצא" שלו גם הרגל ההיסטורית השלישית, הכרעה, כבר אינה רלוונטית
|
|