|
|
עמוד:35
גיליון 98 35 שנה לשבעה באוקטובר – תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר" ; ”חשוד” – חשוד בביצוע עבירה" . "הדרך האחרת" המוזכרת בסעיף 59 כוללת גם היא הפעלת אמצעי איסוף על ידי המשטרה כמפורט קודם לכן, גם אם מוגבלים בהיקפם ומותנים באופן מחמיר יותר בשל הפעלתם בחברה אזרחית שאיננה עבריינית מאורגנת ( למרות שהנחה זו מאותגרת כאשר המשטרה מתמודדת מול ארגוני פשיעה מאורגנת ) . מכאן נובע כי חקירה משטרתית מתחילה ברוב המקרים לאחר שהתקבל מידע אודות אירוע שמוגדר כעבירה ובעצם היא חקירת אירוע ( investigation ) . קרי, תהליך של איסוף ממצאים, בירור וקביעת עובדות, גביית עדויות ואיסוף ראיות, המבוצע על ידי חוקרי המשטרה בזירת האירוע ונועד להשיג מידע במטרה לאפשר למשטרה לשמור על החוק והסדר . מכיוון שהחקירה הפלילית נובעת מעצם התרחשות עבירה על ידי אדם בודד או קבוצה קטנה, מטרתה לזהות את העבריינים ולקשור אותם ראייתית לעבירה לצורך העמדתם לדין לשם הענשתם ומניעת הנזק הצפוי מהם בעתיד . כפועל יוצא, בעיקרה נסובה החקירה הפלילית סביב ראיות מוחשיות הנאספות ונבחנות לצורך הסקת מסקנות באשר לזהות העבריין וקישורו לזירת העבירה, לשם העמדתו לדין בהמשך . כחלק מאיסוף הראיות במסגרת חקירת האירוע, נעשה שימוש בחקירה ישירה של אנשים – בין אם עדים ובין אם חשודים – מה שנקרא במשטרה "תשאול" ( Questioning ) . במהותו התשאול דומה לחקירה הפרונטאלית, אולם בהיותו חלק מחקירת האירוע, מטרתו לאסוף מידע אודות האירוע הנחקר – בין אם כדי לשרת את תהליך הסקת המסקנות אודות זהות העבריין, ובין אם לשם קבלת התייחסות העבריין לראיות שכבר נתפסו . בשאיפה, התשאול המשטרתי מטרתו להביא את החשוד להודאה, ובכך לצייד את תיק הראיות בראייה חזקה ומקיפה ביותר, הן ביחס לעובדות והן ביחס למניעי העבריין . אולם, בהקצנה ניתן לומר כי אפשר להשלים בהצלחה חקירת אירוע גם אם העבריין יבחר שלא לומר מילה אחת . הראיות החפציות שנאספו, מהימנותן ועוצמת הקשר שהן קושרות בין העבריין לעבירה, יכולות להספיק כדי לבסס מעבר לספק הסביר את המסקנה על זהות מבצע העבירה ולאפשר העמדתו לדין גם יחד . ההבחנות בין שני סוגי החקירות בישראל בשנת 1999 התייחס בית המשפט הגבוה לצדק לסוגיית החקירות נגד הטרור שמנהל שב"כ במסגרת עתירה נגד סמכויות ושיטות החקירה של שב"כ שהגיש "הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל" ( בג"צ 94 / 5100 ) . פסק הדין הגדיר כי "סמכות החקירה המוקנית לחוקר שב"כ היא אותה סמכות המוקנית על פי חוק לחוקר משטרה . [ . . . ] אין הוראת חוק המקנה לחוקר שב"כ סמכות חקירה מיוחדת [ . . . ] המסקנה היא כי חוקר שב"כ שחובתו לנהל את החקירה על פי החוק, כפוף לסייגים החלים על חקירת משטרה" . שיטות האיסוף המשטרתיות דומות מאוד לשיטות האיסוף המשרתות את שב"כ ( עם שונות בפרוצדורה של הפעלתן, כדוגמת מיהו הגורם המאשר פעולה זו או אחרת ) . האתגר שמעמידה הטכנולוגיה המתפתחת בקצב מהיר ביותר בכל הקשור לשאלות על מהות האמת, על משקלן של תמונות או סרטונים כראיות, על היכולת להסתמך, או לא, על מידע המוצף ברשתות החברתיות, על שאלות מוסריות שאתגרים אלו מעמידים בפני "חקר האמת" – עם כל אלו צריכות שתי הרשויות להתמודד באופן דומה מאוד . גם ההסתמכות על דיני הראיות ועל הפרוצדורה המשפטית לשם סיכול העבריינות – בין אם פלילית רגילה ובין אם טרוריסטית – דומות עד כדי זהות בחקירות שמנהלים המשטרה ושב"כ . למרות אימוץ פסיקת בג"צ 1999 ( 94 / 5100 ) בכל הקשור לסמכויות ולשיטות החקירה של שב"כ, עדיין נתפס תפקיד חוקרי שב"כ כשונה במהותו מזה של חוקרי המשטרה . כך למשל התייחס לסוגיה באפריל 2008 יושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, חבר הכנסת מנחם בן - ששון : "יש מי שתפקידו לסכל עבירות, לסכל פגיעות, והסיכול כרוך גם בהקדמת ידיעה על מה שעלול להתבצע חס וחלילה בשטחנו" . היועץ המשפטי של שב"כ החזיק באותה דעה בטענו בפני הוועדה כי "המטרה שלנו זה למנוע את הפיגוע ולכן החשיבה והדרך שבה השירות פועל היא שיטה חשיבתית שונה שבאה למנוע יותר מאשר לפענח" . השונות העיקרית היא, אם כן, בהתייחסות להודאת הנחקר ( הודאת אמת כמובן ) . כפי שמפורט לעיל, בחקירה הפלילית ישנה חשיבות פחותה להודאה שכן גם הכחשת נחקר יכולה לשמש כנגדו בהליך המשפטי כאשר היא עומדת מול ראיות סותרות, ולעולם ראיות חפציות ( פורנזיות ) תיתפסנה כחזקות יותר מהודאה ( בשל החשש מהודאות שווא ) . את "חקר האמת" תשאיר החקירה הפלילית להליך המשפטי בו יצטרך בית המשפט לפסוק מה משקלה של כל ראיה והאם הראיות שהשיגה החקירה המשטרתית מתארות בעצם את המציאות "מעבר לספק הסביר" . לעומת זאת, בחקירה המודיעינית ההודאה היא היעד הראשוני והחשוב ביותר בשל המידע שהיא מספקת לשם הרחבת תמונת המודיעין ואפשרויות הסיכול המונע שהיא מספקת . חוקר שב"כ חייב לנסות לשכנע את הנחקר כי מסירת ההודאה הוא הצעד הנכון ביותר, הרציונאלי ביותר והמיטיב ביותר במצב העניינים הנתון . עליו להוביל את הנחקר מהכחשה להתרצות למסור הודאה ( שהיא הרמה השטחית של השכנוע ) , דרך הזדהות עם המציאות המדומה שיוצר החוקר, ועד להפנמה כי עמדתו הראשונית המכחישה הייתה שגויה ( הרמה הגבוהה ביותר של השכנוע ) ולנכונות לשתף פעולה עם החוקר . אין זה ממעיט מחשיבות "חקר האמת" ולו מנקודת מבט תועלתנית ומבלי להמעיט בחשיבות העמדה המוסרית, כי כפי שטוען אמיר בוחבוט ( כתב לענייני צבא וביטחון, ד"ר לחקר מדיניות הסיכול הממוקד הישראלי ) : "תרגום לא נכון של המודיעין . . . . , עלול לשבש את הסיכול ואף לגרום להצלחת הפיגוע גם אם המודיעין הוא באיכות טובה אם כי לא מושלמת", ובמיוחד בשל הדחיפות והנחיצות במסקנות המבוססות על "חקר אמת" הרבה לפני התקיים ההליך המשפטי . כותב המאמר היה ראש אגף החקירות בשב"כ בין השנים 2011 - 2016 , מחבר הספר "מדע החקירה הפרונטאלית" ( 2024 ) , בהוצאת המל"מ, רמת השרון . בשאיפה, התשאול המשטרתי מטרתו להביא את החשוד להודאה , ובכך לצייד את תיק הראיות בראיה חזקה ומקיפה ביותר , הן ביחס לעובדות והן ביחס למניעי העבריין החקירה הפרונטאלית היא מעין משחק מוחות, שבו חלקו של הנחקר כולל שאיפה שלא להסגיר את האינפורמציה או לא לאפשר לחוקר התייחסות אליה
|
|