|
עמוד:14
14 אנה גלמן בהחלט שכנעה להיזהר, אבל גם נוצרה פאניקה . חרדה מאי-ידיעה, מחוסר הוודאות . הרי הכרחי "לחיות", העיקר לא לחלות, ולמען מטרה זו מתגייסים . "זאת מלחמה, וננצח בה", אומרים לנו . אבל מכיוון שהאויב שקוף, משרד הביטחון, כן, לא משרד הבריאות, הוא שהתגייס להציל את ההורים המבוגרים שבלית ברירה נכנעו, התחשבו בחרדה של הילדים והסכימו לבידוד שהחדיר בתוכם גם מועקה, גם חרדה וגם בדידות . כ"ישות-לקראת-המוות" ברור שלא קל להשלים עם הסופיות ועם המושג "בת-תמותה" . אנחנו לא רוצים למות למרות שהאדם יודע שהוא סופי . זה נכון בייחוד אצל בני ה- 80 וה- 90 שהם "ישות- מול-המוות" . ברגע שיוצאים למלחמה כדי לנצח את המוות, כל אמצעי מוצדק . אין יוצא מהכלל והסובייקט שוכח איך לנווט בעצמו . סגר-עוצר-מרחק-ניתוק-בידוד - כל אלו התקבלו בכניעה שאין מנוס מול הכוח העליון של הנגיף, ובעצם, מול הכוח העליון של שיח ממסדי על הנגיף, והאזרח המבוהל מאבד את עצמו כסובייקט עם שיקול דעת, נופל לסוגסטיה, להשאה, וגם מְפחד להפוך לחשוד ברצח אם יצא מעבר לגבולות חצרו כדי להטיב עם עצמו . לסובייקט שוויתר על הניווט לא נותר אלא להיכנע ולהיכלא . "איפה את חיה ? " שאל אותי הירקן כשלא הבנתי למה כולם קונים כמויות של אוכל וביצים ונייר טואלט . ומכיוון שלא הבנתי את ההיסטריה הוא חידד לי את המידע כי נראיתי לו בורה : "עוד מעט יתחילו למות אנשים פה ואז תביני" . מהר מאוד התחילה תופעת המסיפיקציה תחת הסיסמה : "להציל חיים ! ", וכתוצאת מזריעת הפאניקה הפכנו למספרים בתוך המון האוכלוסייה, ולמען מניעת הידבקות במחלה הנחיתו הימנעויות . הסובייקט שעדיין הצליח "להרגיש סובייקט במועקה" חיפש את הדרך ליצור פתרון משלו, לאשר לעצמו לנווט . אבל אם הוא נאלם ונדם, הוא נעשה משותק וחרד מול כל האיסורים . כך נעלמו הסובייקטים שלוקחים אחריות אקטיבית לנווט עם תושייה .
|
|