|
|
עמוד:14
וחוזרים בתשובה" . מצד שני, הלומדות רואות את הנטייה הזו באופן ביקורתי ורפלקסיבי, וחותרות להנחיל לעצמן שליטה ב"כליו של האדון" . כפי שאומרת אחת הלומדות : "אם אני בכלל רוצה להגיד משהו, לפתוח את הפה בנושא, אני צריכה להיות איתם [ הגברים ] באותו שיח . אם אני באה ממגרש אחר - אני שוב, אני נמצאת מבחוץ כל הזמן" . כואב לחקור בבית כמה מוזר וכמה כואב, כנראה, לגלות שכאישה חרדית את יודעת פחות תורה מאישה בציונית הדתית, ופחות מאישה חילונית שבחרה להעמיק בלימודי גמרא . בהכרה כזו, אם היא לא נדחית על הסף, טמון ערעור פוטנציאלי על עצם המושג "אישה חרדית" . במצב של הכרה נכוחה על האישה החרדית לומר לעצמה : הקב"ה רוצה אותי בורה . רובן אכן אומרות זאת, בצורה זו או אחרת ; ולחלקן קשה לקבל אמירה שכזו . כאשר הן מגלות שאין בנמצא "מקום נקי" ללמוד ממנו, וכאשר הן מפסיקות לפחד מנשים למדניות בציונות הדתית ( ואף לומדות אצל אחת כזו ) , מבינות הנשים שהלמידה היא בעצם חלק ממפעל גדול יותר, העובד על ארגון מחדש : של הלימוד עצמו, של הפולחן, של מיקומן בתוך קהילת המאמינים, ולא פחות מכך - של מיניותן . זה קצת יותר מדי . עצם המפגש עם הטקסט ללא מיסוך עשוי לייצר חוויה שוברת לב . אחת הנחקרות אומרת שלא ניתן בעצם לפגוש את הטקסט כאישה עכשווית וביקורתית . אי-אפשר לחיות איתו . לא רק שהוא מדיר ומקטין, הוא לעיתים גם חלול ואינפנטילי ; לא כולו מסעיר או מעורר, ולא תמיד הוא אפוף קדושה ותבונה . אסתי רידר אינדורסקי 14
|
|