מבוא: מרחבי ניאו־ליברליזציה בישראל — ניאו־ליברליזציה כחריג וחריגים לניאו־ליברליזציה

עמוד:14

14 מרחבי ניאו-ליברליזציה בישראל : כלכלה פוליטית, אתניות, דת ומגדר מציין כי למן המחצית השנייה של המאה העשרים הוקמו ארגונים שנועדו להפיץ ברבים את הדוקטרינה הניאו-ליברלית ולעצב קולקטיב רעיוני שיאגד את הזרמים השונים של החשיבה הניאו-ליברלית וינסח מערך עקרונות והיגדים בדבר השווקים והכלכלה הפוליטית ( 2015 ; 2013 Mirowski ) . הגישה השנייה היא הגישה המרקסיסטית והניאו-מרקסיסטית ( המכונה גם "מעמדית" ) . גישה זו רואה בניאו-ליברליזם פרויקט מעמדי שבמרכזו הניסיון להגביר את כוחו של ההון על חשבון כוחה של העבודה ( Duménil and Lévy 2001 ; Harvey 2005 ) . בסטיאן ון אפלדורן והנק אוברביק, למשל, גורסים כי הניאו-ליברליזם הפך לפרויקט הגמוני בעקבות המשברים הכלכליים של שנות השבעים של המאה העשרים ( 2012 van Apeldoorn and Overbeek ) . פרויקט הגמוני זה מבוסס על חזון בדבר אופני ארגון הצבר ההון ושימור הסדר החברתי, המשרת את האינטרסים של ההון הפיננסי . הפיננסיאליזציה של הכלכלה, נטען, מקודמת כאסטרטגיה מרכזית לשימור עוצמת ההון — שכן ההון המתגלם בכסף ובמכשירים פיננסיים שואף לעקוף את כל חסמי הניידות, בכלל זה הפיקוח מצד מדינות . ז'ראר דימניל ודומיניק לוי טוענים שהדחף לפיננסיאליזציה של הכלכלה מבוסס על ברית בין המעמד הקפיטליסטי ובין המעמד הניהולי ( 2001 Duménil and Lévy ) . באופן כללי, הגישות המרקסיסטיות גורסות שרעיון נסיגת המדינה מן הכלכלה הוא מנגנון שיחני שמסווה את תלותו של הניאו-ליברליזם במדינה . עם זאת, גישות אלו אינן מדגישות את תפקידה הפעיל של המדינה בקידום האינטרסים של ההון הפיננסי . תחת זאת הן מדגישות את האופי הגלובלי של הניאו-ליברליזם, או את ההתהוות של מעין משילות גלובלית שהמדינות סרות למשמעתה וכפופות לציווּייה בדבר נזילות ההון וניידותו . בכלל הגישות המרקסיסטיות אפשר לציין את אסכולת האסדרה ( רגולציה ) . אסכולה זו רואה בניאו-ליברליזם מערך מוסדי המעצב את הפוסט-פורדיזם כתבנית חדשה של הצבר הון . במרכז המערך המוסדי הזה ניצבת המדינה המתערבת, ומטרתו לקדם תבניות משילות המותאמות לכלכלה הגלובלית מוטת השוק ולטכנולוגיה הדיגיטלית . המדינה המתערבת שואפת להעביר את סמכויותיה כלפי מעלה — למוסדות גלובליים, או לחלופין כלפי מטה — לקהילות ולאזורים בתוך המדינה . הדבר נעשה כדי להבטיח את פעולתו החלקה של השוק הגלובלי, וכן את התחרות מצד היצע הסחורות הן ברמה התת-מדינתית הן ברמה הגלובלית ( Jessop 2002 ) . יתר על כן, המדינה המתערבת מכפיפה את מדיניות הרווחה לצו השוק ותופסת את הוצאות הרווחה כהוצאות ייצור שמן הראוי לצמצמן כדי לאפשר תחרות בשוק הגלובלי ( 1999 Jessop ) . כללו של דבר, הגישות המרקסיסטיות רואות במוסדות ובשחקנים מדינתיים גורמים פסיביים אשר נכבשו על ידי האינטרסים של נציגי ההון . משתמע מכך שסוכנים מדינתיים מאבדים את האוטונומיה שלהם ואינם אלא פקידים שתפקידם לנסח מדיניות שהולמת את האינטרס של ההון הפיננסי ( 2014 Flew ) .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא