|
|
עמוד:13
13 ונחפזתי כדי להגיע לפני סגירת המקום . הרחוב המה מאדם . הלכתי מהר אך תנועותיי היו שלוות . עיניי הביטו קדימה, רחוק . לפתע ראיתי שני נערים בתוך ההמון . האחד נראה כבן שש- עשרה, האחר – כבן שלוש-עשרה . פניו של הגדול היו זכורים לי מהגטו כמו מבעד לערפל . בן-רגע נצנצה בי ההשערה : אלה בוודאי ילדים יהודים עזובים . אך מייד דיבר אליי ההיגיון : לא ייתכן, טעות בידך, הרי כבר עברו כמה חודשים מאז חוסל הגטו . כמעט יום-יום צדים יהודים שמסתתרים בצד הארי . אין זה דבר קל להחזיק מעמד בסביבה כזו . יהודים רבים התמוטטו בהתמודדות היום-יומית הזו עם המוות . ואם מבוגרים התקשו לשרוד, לא כל שכן ילדים . רגע אחד נפגשו מבטינו, ודי היה בכך . כל ספקותיי התפוגגו . נראה שיש ממש באמירה שיהודים "מריחים" זה את זה ממרחק . הם עברו על פניי והרגשתי שמבטיהם נעוצים בי . החלטתי להתוודע אליהם . אבל להתוודע לזר ולעורר את אמונו לא היה מעשה קל . במקרים כאלה היה צריך לנהוג בזהירות יתרה, בלי לגלות מייד את כל הקלפים . ובעצם, החששות על- פי-רוב היו הדדיים . פגישות פתאומיות בין יהודים, ואפילו בין מכרים, אם לא היו ביניהם קשרי ידידות אמיצים, היו מסתיימות בדרך כלל כך : "סליחה אדוני, אני לא מכיר אותך, זו טעות" . אחר כך היו שניהם נחפזים ופונים איש לדרכו בלי להשאיר עקבות . הנרדפים פחדו אף מפני הצל של עצמם . ילדי רחוב, שחוץ מהבגד שלעורם היו חסרי כול, אומנם לא עניינו את ה"שמַלצוֹבניקים" ( כינוי לפולנים שסחטו כספים מיהודים באיומי הלשנה והסגרה לגרמנים ) , וילדים אולי היו חשופים לסכנה פחות מהמבוגרים, ואף-על-פי-כן הקפידו גם הם על הזהירות, וכל מי שהתקרב אליהם היה צריך לנהוג לפי כללי החיים הנהוגים בצד הארי . הייתי חייב להיזהר משנה זהירות
|
|