|
|
עמוד:14
14 שלא לסכן את עצמי וגם לא "לשרוף" אותם . פניתי אל הכניסה . הסבתי לרגע את ראשי ומבטינו נפגשו שוב . מחיצת הזרות האחרונה נפלה . נראָה שהנערים משתוקקים מאוד לנפש קרובה, כי מייד החלו לפסוע אחריי . לחדר האוכל של אֶר-גֵֶה-אוֹנכנסנו כמעט יחדיו . באי המקום היו קבצנים, פליטים מהשטחים שסופחו לרייך הגרמני, פקידים מפוטרים ובני שכבת האינטליגנציה שהתרוששו . נושא השיחות היה על-פי-רוב חדשות המלחמה . בסביבה זו של עניים הרגשתי בטוח יותר . יהודים שהסתתרו בצד הארי אכלו בבתי האוכל של אֶר-גֶה-אוֹ, שהיו פזורים בכל העיר . הסבתי לשולחן . הנערים התיישבו ליד השולחן הסמוך . הגדול שבהם היה בעל פרצוף עגול ונעים, עיניים כחולות מביעות תבונה ובלורית בלונדית-כהה שופעת ומקורזלת, בקיצור – בעל מראה ארי, כולו אומר מרץ וביטחון עצמי . בגדיו היו מכובדים למדי : חולצה לבנה ונקייה וחליפה מניחה את הדעת . האחר דמה יותר ליהודי . פניו היו כחושות ומוארכות, אפו ארוך למדי ועיניו הכחולות-כהות היו רכות ועליזות . קווצות שׂערו ירדו על מצחו . הוא היה לבוש ז'קט ארוך ממידתו ומכנסיים קרועים . כפות רגליו היחפות הכחילו מקור . הנערים סקרו את האולם . חשתי על גבי את מבטיהם החקרניים, וליבי אמר לי כי הם רוצים לשוחח איתי . מיהרתי לגמור את ארוחת הצהריים ועזבתי את האולם . בתנועת ראש רמזתי לנערים שיבואו אחריי . בחצר שאל אותי הגדול : 2 "סליחה, אדוני, לא עבדת במקרה בפּלָצוּבקה באוֹסטבָּן ? " "ואתה, עבדת שם ? " השבתי בשאלה . הוא ענה לי "כן", אף-על-פי שבכך הודה שהוא יהודי . 2 פּלָצוּבקות היו מקומות עבודה שהועסקו בהם יהודים מהגטו . אוֹסטבָּן – רכבת הרייך מזרח .
|
|