|
|
עמוד:12
12 תעודת הזהות ותעודת העבודה שלי היו שתיהן מזויפות, קורות חיי – בדויים . סיפור מתוכנן ומחושב על העבר האישי, שלמדתי בעל פה, היה תנאי הכרחי להצלחה . גם אם היו מעירים אותי פתאום משינה הייתי יכול לדקלם מייד היכן אני עובד כביכול ומי הוא אבי המומצא ( אדם בלא משפחה היה חשוד ) . לעיתים גם לא הזיק לרמוז על קשר כביכול עם המחתרת הפולנית, שהייתה לה השפעה לא מעטה על האוכלוסייה הפולנית . למעשה, היה לי מגע עם מחתרת, אלא שזו הייתה המחתרת היהודית, והיה אסור להזכיר זאת אפילו ברמז . והסודיות הכפולה הזו – של יהדותי ושל השתייכותי למחתרת היהודית – ציוותה עליי משנה זהירות . היה צריך לחשב כל צעד, לתכנן בקפידה כל מילה ולעמוד במהירות הבזק על טיבו של כל קשר מקרי עם אדם חדש . מבע פנים, תנועה כלשהי או פרט בלבוש שימשו לעיתים אות אזהרה . היו לי כל מיני תחבולות כדי להתחמק מפגישה לא רצויה ברחוב, ואפילו מיצירת קשר עין בלבד . למשל, לקנח את האף, לקשור את שרוך הנעל, או להביט בחלון ראווה שהעוברים ושבים משתקפים בו, וכך להיות רואה ואינו נראה . האימון היה קשה . וגם האיש הזריז ביותר, אוי לו אם איבד את הביטחון העצמי ואת השליטה על תנועותיו, אפילו להרף עין . הלכתי ברחוב נוֹבִי שְׁוויאַט לעבר שדרות יֵרוֹזוֹלימְסְקִייֶה . שם, בבית מספר ,23 כניסה ב, קומה שנייה, היה בית אוכל של אֶר- 1 וכמעט יום-יום אכלתי שם בצהריים . היה מאוחר למדי, גֶה-אוֹ, 1 "המועצה הראשית לסעד" ( Rada Gł ówa Opieku ń cza – R . G . O ) , הייתה ארגון פולני לעזרה סוציאלית שהקים בימי המלחמה בתי אוכל שהגישו ארוחות במחיר סמלי .
|
|