הקדמה מאת לורנס מילמן

עמוד:12

12 כריסטיאנה ריטר לשם, ראשית ב – 1913 , כמלח צעיר על היאכטה ״פרינס אוף מונאקו״, ואחר כך כצייד פרוות . לאמיתו של דבר, קשה לומר איזו מאהבותיו הייתה גדולה יותר — אהבתו לספיצברגן או אהבתו לאשתו . מכל מקום, שתי האהבות האלה התמזגו ברצונו לצרף את כריסטיאנה אליו למקום בשם "גרוהוק" ( צוק אפור ) , שזכה לשמו בשל הסלעים האפורים באזור המזכירים את חוף דבון שבאנגליה . עליבותה המוחלטת של בקתתם ( "תיבה קטנה, חשופה, מרובעת" ) הפריעה לכריסטיאנה, לפחות בהתחלה . אף על פי שהיא אינה מודה בכך בפה מלא בספרה, סביר להניח שהייתה מוטרדת עוד יותר מכך שאדם נוסף — צייד נורווגי ששמו קרל ניקולאיסן — יחלוק את הבקתה הצפופה איתה ועם בעלה . קרל, מצדו, ציפה שכריסטיאנה תשתגע במוקדם או במאוחר, מן הסתם במוקדם, והניח שביטוייה השונים של ההשתגעות יספקו לו ( כפי שאמר לימים לחוקר וילי קנוטסן ) "בידור לעונת החורף" . לימים הוא שינה את דעתו עליה . כריסטיאנה, אמר לקנוטסן, הייתה "יופי של אישה" . זאת אינה הערה ממוגדרת או סקסיסטית, אלא אמת ישירה — מפיו של הצייד הישיר הזה . ואמנם, כשכריסטיאנה נתקעה בבקתה לבדה בזמן סופת שלגים עצומה, היא אכן כמעט השתגעה . בו בזמן הבינה שגם אם הנסיבות קשות מאוד, היא יכולה לשרוד בהן . ומרגע זה ואילך חדלה לראות באזור הארקטי אויב . אלא מרחב שבו "כל דבר נוהג כמנהגו, גם בלי מעורבותו של האדם" . התמורה

הוצאת אסיה


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר