פתח דבר

עמוד:13

] 13 [ פ ת ח ד ב ר שונות, הסרטים שהמאמר עוסק בהם קושרים לשיטתה של פרידמן בין שתי הסוגות האלו באמצעות היחס למה שז'וליה קריסטבה מכנה "הבזוי" . הגוף הגברי, הפגוע, השותת דם מחד גיסא והגוף הנשי, המייצג הן חיים ( לידה, דם, הפרשות ) הן מוות ( חסר או סירוס ) , מאידך גיסא קשורים שניהם באדמה ובמוות . המסקנה של המחברת היא שלאישה בסרטים האלה אין כל קיום משלה . הגיבור הגברי והחבורה הגברית תופסים את מקומה, כשהאחווה הגברית ממלאת את מקום האהבה בין הגבר לאישה . אך הואיל ובתוך חבורת הלוחמים עצמה ה"דבק" המאחד הוא "הבזוי", מה שהגוף פולט מתוכו, דוחה מעצמו, ואילו האישה היא אובייקט חסר, מה שמאחד ביניהם הוא הבזות . היוצא דופן בחלק זה של הספר הוא המאמר "'כי הייתה זו היא, כי הייתה זו אני' : חברוּת בין נשים בקולנוע הישראלי" . לראשונה נחקר נושא החברות בין נשים בקולנוע הישראלי . "חברות" כערך היה תמיד נושא חשוב בקרב פילוסופים, אלא שהוא נחקר והוּלל על ידי גברים ולמענם, החל באפלטון ביוון העתיקה, עבור דרך הפילוסופיה הצרפתית של המאה השש עשרה, ובפרט זו המובאת בכתביו של מישל דה מונטיין, וכלה בהוגים ובפילוסופים בני זמננו שעימם נמנים מוריס בלנשו, סיימון קריצ'לי, ז'אק דרידה, מישל פוקו וז'יל דלז . פרידמן מתארת בפרוטרוט כיצד כולם התעמקו בסוגיית החברות בין גברים, בלי שאיש מהם ייחד ולו מחשבה אחת לחברות בין נשים . אך פרידמן סבורה כי על אף השתקתה של החברות בין נשים במשך אלפי שנים היא קיימת, חזקה, בעלת אופי ייחודי וראויה למחקר משלה . את הטענה הזו היא מוכיחה באמצעות ניתוח כמה סרטים ישראליים : רגעים ( מיכל בת-אדם, 1979 ) , אהבתה האחרונה של לורה אדלר ( אברהם הפנר, 1990 ) , קרוב לבית ( וידי בילו ודליה הגר, 2005 ) , למראית עין ( דניאל סירקין, 2005 ) ו קירות ( דני לרנר, 2009 ) . 3 . ייצוג היהודי בקולנוע התמקדותה של פרידמן בסוגיית ייצוג יהודים בקולנוע ועיצוב דמויותיהם החלה עם פרסום ספרה "הדימוי והיהודי שלו : היהודי בקולנוע הנאצי" ( L’image et son juif : Le juif dans le cinéma nazi, Payot ) בשנת 1983 . מאז היא הוסיפה לבחון דימויים של יהודים לא רק בקולנוע הנאצי כי אם גם בקולנוע בכלל, כשמקומו של הקולנוע הישראלי בתחום זה אינו נפקד .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא