|
|
עמוד:12
] 12 [ ה מ ב ו ך ה כ פ ו ל נטעלי בראון מתמורפוזה ( 2006 ) וסרטה של מיכל אביעד לא רואים עלייך ( 2011 ) — מייחסים מקום של כבוד לעדויות הנמסרות מפי קורבנות האלימות, עדויות שיסודותיהן מאורגנים ושקולים ובה בעת משאירים תחושה של אבל מתמשך ושל מוות בתוך החיים . כך הם ממקמים מחדש את החוויות הטראומטיות של הנשים מעולמן האישי והאקראי בתוך העולם החברתי והפוליטי . ביוצרם קשר בין הגיבורות ובין המסורת ארוכת השנים של פגיעה ופציעה הם מבססים כתב אישום רגשי ואינטלקטואלי כנגד הרגלים פסולים הנשנים בחברה הפטריארכלית . המאמר "מבעד לרעלת הגלות" עוסק בסרטו יוצא הדופן של דוד בן שטרית בעל אותו שם . הסרט מגולל את סיפורן של שלוש נשים פלסטיניות המתארות את השפעת הגלות הלאומית על הנשים בחברה הפלסטינית . רבים מן הצופים הפלסטינים וכמה מבקרים אוהדים סברו כי מבעד לרעלת הגלות בוים בידי במאית פלסטינית . פרידמן מבהירה את הסיבה לכך : הבמאי דוד בן שטרית לא נקט את ה"התחנחנות" שאופיינית לעמיתיו הגברים המנסים להציג את נקודת המבט של האישה וגם לא שזר בסרטו שיח נרטיבי לאומי פוליטי, אלא עשה ניסיון אמיתי וכן לגלות אמפתיה עם נשיוּת שנידונה לחיים בגלות . כבן מיעוט בעצמו, מזרחי בקרב אשכנזים בישראל, הבמאי מביע הזדהות עם שלוש גיבורותיו — שהן בנות למיעוט שמקופח עוד יותר מזה שאליו הוא משתייך — ואינו מתפתה לרגע לצדד בחזקים . המאמר "בין שתיקה לנידוי : המדיום הקולנועי ואלמנת המלחמה הישראלית" בוחן את ייצוגה של האלמנה בסרטים כמו אשת הגיבור ( פיטר פריי, 1963 ) , מצור ( ג'ילברטו טופאני, 1968 ) , צלילה חוזרת ( שמעון דותן, 1982 ) ו עתליה ( עקיבא טבת, 1984 ) וטוען שהקולנוע הישראלי ממחיש את תהליך הרחקתה ההדרגתית של האישה הישראלית מן ההיסטוריה על אף תרומתה לכינונה והטלתה לתחומו של מיתוס . הרחקה זו באה לידי ביטוי בכמה דרכים . הסרטים מדגישים את ההפרדה הברורה בין מרחב הגברים למרחב הנשים, המוכפפות לשליטה ולמבט הגבריים, אך לא כפטיש, שכן "פריווילגיה" זו של האדרת הגוף בערוץ החזותי שמורה לגבר . לנשים נותר הנרקיסיזם . אלא שפרידמן מוצאת, בכל זאת, מכנה משותף בין שני הייצוגים : משיכה כפייתית להפרשות גוף, הקשורה למבנה המעגלי של החזרה הרגרסיבית של הגבר אל החבר'ה, חזרה המלוּוה גם בדחיית המיניות הבוגרת . הגם שסרטי החבורה וסרטי האלמנוּת הישראליים שייכים לסוגות
|
|