|
|
עמוד:11
] 11 [ פ ת ח ד ב ר סרטיהן, שמבוססות כולן על דמויות שחוו את אותו עבר . בין אלה אימהות של הבמאיות ודמויות היסטוריות, כמה מהן דמויות יהודיות, כמו אלזה לסקר-שילר ורוזה לוקסמבורג . המאמר השני — "הממד שמעבר : אוטוביוגרפיות נשיות בקולנוע הישראלי" — עוסק באופייה של האוטופיקצייה בשני סרטים ישראליים שיצאו לאור באותה שנה ( 1995 ) : איה : אוטוביוגרפיה דמיונית של מיכל בת-אדם ו שחור , שאת תסריטו כתבה חנה אזולאי-הספרי וביים שמואל הספרי . פרידמן רואה בשני הסרטים אוטופיקצייה, מכיוון שבשניהם נקודות האחיזה בזמן נזנחות וההיסטוריה מוחלפת בעבר מיתי הצבוע בגוני הזיכרון האישי של בת-אדם ושל אזולאי-הספרי, זיכרון בעל אופי רטרוספקטיבי . אף שב שחור אזולאי-הספרי היא התסריטאית ולא הבמאית, פרידמן רואה בה את הגיבורה ואת הדמות שדרך נקודת המבט שלה הסרט נמסר . אף שהסרטים שונים זה מזה באופן שבו סיפור המשפחה מגולל — ב שחור מדובר בתקופה אחת שהיא רבת-משמעות, ואנו למדים דרכה על העבר, ואילו ב איה : אוטוביוגרפיה דמיונית מדובר בחיים שלמים שהאוטוביוגרפיה הדמיונית מנסה לאסוף את שבריהם — בשניהם יש דבר-מה שעולה מן האוב, עבר "צילי" שאינו מרפה, ועל הגיבורות מוטל להשלים עימו . פרידמן מכנה תופעה זו "קריאתה של העלטה" . שלא כמו הסרטים העוסקים בזיכרון השואה, תחושה הקשורה קשר ייחודי בנשי, בעיסוק בלא מודע ובלא נודע, בהיעדר יציבות נפשית, בפחד של נשים מפני הטירוף שמרחף מעל לקיומן שוררת כאן . לפי פרידמן, אלה סרטים פורצי דרך, שכן דרך הבזקים של דימויים שמתוכם בוקע הלא מודע לראשונה בקולנוע הישראלי הם מביאים אל המרקע את התערבות המסתורין ואת הבלתי הגיוני . המאמר "מתמורפוזות סמויות מעין" עוסק באלימות מינית נגד נשים . ייצוג האלימות המינית נגד נשים היה תמיד ובכל מקום חלק בלתי נפרד מן הנרטיב הקולנועי . אולם לפי פרידמן, בגל הקולנוע הישראלי החדש של שני העשורים האחרונים בחרו כמה במאיות בגישה חדשה שיעדה הוא סיכול האופן הראוותני של ייצוג זה על המרקע : הן מנסות למצוא שפה קולנועית אישית יותר, על-היסטורית ועל-לאומית . הסרטים עוסקים בטראומה מינית ומבקשים לאחזר, לחלץ מתוך האירוע הלכי רוח ותהליכים נפשיים שבכוחם להוביל להתמודדות המיוחלת עם הטראומה : העיבוד החוזר ונשנה ( working - through ) של שני הסרטים שאנו עוסקים בהם — סרטה של
|
|