|
|
עמוד:13
האדם על המיוס ששינה את חיי ׀ 3 1 שלי התגשמו, לפחות כפי שקיוויתי, אבל הן לא הביאו לי את השמחה שדמיינתי שארגיש . וגם אם הייתי מרגיש סיפוק, האם הייתי מסוגל להמשיך בקצב הזה ? אם הייתי ממשיך לעבוד שבעה ימים בשבוע, 12 שעות ביממה — עבדתי 80 שעות בשבוע — בשלב מסוים ההתקדמות שלי היתה נעשית אטית יותר ונעצרת . לפעמים הרגשתי שההידרדרות כבר החלה . ומה אז ? האם הייתי מסתכל לאחור על חיי ואומר לרעייתי אסתר, שסבלה כל השנים, שעדיף שאני הייתי מת ? האם יש דרך כלשהי לצאת ממרוץ העכברים של ההצלחה ולהשלים בכבוד עם הדעיכה המקצועית הבלתי נמנעת ? אולי אפילו להפוך אותה להזדמנות ? אף שהשאלות האלה הן אישיות, החלטתי להתמודד איתן בכלים שיש לי כאיש מדעי החברה, כאילו מדובר בעבודת מחקר . הרגשתי מוזר — כמו רופא שמוציא לעצמו את התוספתן . אבל פשוט המשכתי קדימה, ובתשע השנים האחרונות אני נמצא במסע אישי שיעדו להפוך את העתיד שלי מנושא מעורר חרדה להזדמנות לצמיחה . צללתי לתוך ספרות מגוונת, מהשדה המוכר לי של מדעי החברה ועד לעבודות בתחומים קרובים כמו מדעי המוח, פילוסופיה, תיאולוגיה והיסטוריה . התעמקתי בביוגרפיות של כמה מהאישים המצליחים בהיסטוריה . שקעתי במחקר על אנשים ששואפים למצוינות וראיינתי מאות גברים ונשים בתפקידי מנהיגות וניהול, מראשי מדינות ועד בעלי חנות לחומרי בניין . מה שמצאתי הוא מקור חבוי אך נפוץ של כאב, שקיים כמעט תמיד אצל אנשים שהיתה להם קריירה מוצלחת . קראתי לו "קללת השאפתנים" : אנשים ששואפים להצטיין במעשיהם מרגישים לעתים קרובות חרדה לקראת הדעיכה המקצועית הצפויה, שואבים פחות ופחות סיפוק מהצלחותיהם ומרגישים שמערכות היחסים שלהם לקויות .
|
|