|
|
עמוד:12
21׀ בצמיחה מתמדת שלא הגשים, הקריירה שמעולם לא היתה לו, ההשכלה שמעולם לא רכש או החברה שאף פעם לא הקים . דמיינתי שעכשיו מאלצים אותו לפרוש, זורקים אותו לכלבים . כשהאורות נדלקו אחרי הנחיתה, הצלחתי סוף-סוף להעיף מבט באדם המיואש . הייתי המום : זיהיתי אותו — הוא היה מוכר, אפילו מפורסם . הוא היה אז בשנות השמונים לחייו, אהוב בכל העולם ונחשב לגיבור בזכות אומץ לבו והפטריוטיות שלו והודות להישגיו לאורך עשרות שנים . הערצתי אותו מאז שהייתי צעיר . בזמן שהוא התקדם מאחורי לעבר דלת המטוס, נוסעים זיהו אותו והתלחשו ביראת כבוד . גם הטייס, שעמד ליד דלת תא הטייס, זיהה אותו, והדברים שאמר שיקפו את מה שעבר לי בראש : "אדוני, אני מעריץ אותך מאז שהייתי ילד . " האדם המבוגר — שככל הנראה ביקש את נפשו למות רק כמה רגעים קודם לכן — חייך כששמע את דברי ההוקרה על עברו המפואר . תהיתי לעצמי : איזה מהאנשים מתאר באופן מדויק יותר את האדם האמיתי — האיש מלא השמחה והגאווה כרגע, או האיש שלפני עשרים דקות אמר לאשתו שהיה עדיף אם היה מת ? הדיסוננס הקוגניטיבי של מה שהתרחש שם לא יצא לי מהראש במשך שבועיים . זה קרה בקיץ ,2012 זמן קצר לאחר יום הולדתי ה- 48 . לא זכיתי לפרסום עולמי כמו האדם על המטוס, אבל מבחינה מקצועית הלך לי לא רע בחיים . כיהנתי כנשיא של מכון מחקר בולט ומשגשג בוושינגטון הבירה . כתבתי כמה ספרים מצליחים . אנשים הגיעו לשמוע הרצאות שלי . טורי דעה שלי התפרסמו ב"ניו יורק טיימס" . מצאתי רשימה שכתבתי ביום הולדתי הארבעים, שמונה שנים קודם לכן, ובה יעדים מקצועיים שאם אשיג ( כך הייתי משוכנע ) , יעניקו לי סיפוק . השגתי את כולם ולעתים אף התעליתי על ציפיותי . ובכל זאת . . . לא הרגשתי סיפוק או שמחה באופן מיוחד . המשאלות
|
|