|
|
עמוד:13
הביאו את השמש : מבטים לבנטיניים 13 רבת-פנים ופתוחה לכל השילובים והאפשרויות של מגוון הזהויות שמְזַמֵן אליו המרחב המזרח-תיכוני בפרט, והמרחב הים-תיכוני בכלל . אתגר ה"אי- אותנטיות" שמציע מיקולי מתכתב עם ה"חיקוי" הלבנטיני שנידון לעיל . במאמר "פסח לבנטיני : על 'סדר' לא סדור ועל הזהות הלבנטינית היהודית-מצרית" מאת ליאת ארלט סידס, מאמר הנושא במידה רבה גם אופי מסאי, אישי ואוטוביוגרפי, מוצגים שני אופנים שונים לציון חג הפסח בקהיר הקולוניאלית במחצית הראשונה של המאה העשרים : הפסח בבית משפחת שוחט, משפחתה של ז'קלין שוחט-כהנוב, והפסח בבית משפחת סידס, משפחת אביה של הכותבת . במאמר מנסחת סידס את הפרדוקס שבקיום חג הפסח במצרים כביטוי של תפיסת העולם, העמדה והאידיאה הלבנטיניות, וקובעת כי הפסח במצרים הוא האב-טיפוס והמסמן היסודי של הלבנטיניות כמופע טהור של דרך חיים וקיום פרדוקסליים . במאמר "בזכות הלבנטיניות" עידן צבעוני מבקש לשרטט אופק עתידי לישראל בעזרת המושג לבנטיניות . צבעוני מברר את הרלוונטיו�ת הפוליטית של המסמן "לבנטיני" בישראל של המאה העשרים ואחת, בתנאים בלתי אפשריים של מרחב ישראלי אולטרה-לאומי מדמם, ואי לכך מבעד לפצעו- סבלו של הדור הזה, שהכיבוש הוא סימנו . בעקבות ההמשגה של כהנוב את הלבנטיניות, ולצד תפיסותיהם של הוגים כמו ז'אק דרידה והלן סיקסו, צבעוני חוזר למסמן "לבנטיני" במסגרת של שיח א-זהותני ( אבל בה במידה הוא אינו מציע מחיקה או ביטול של זהויות ) המאפשר מבט כפול, הנתון בסבך יחסי משיכה – דחייה ליבידינליים הן למערב והן למזרח בלי שיוציאו זה את זה . המסמן "לבנטיני" מאפשר ריכוך של זהויות נוקשות המתארגנות בתרבות הישראלית בצורה "גאומטרית מושלמת" ( מזרחי מול אשכנזי, יהדות מול אסלאם וכדומה ) , הוא מבכר שיח ביקורתי המשהה לרגע את ההתקרבנות, החוסמת כל אופק של תזוזה רעיונית חופשית במעברי הגבול של התרבות-שפה . הלבנטיניות, כפי שעולה ממאמרו הפואטי של צבעוני, היא רוח נוודית, א-טריטוריאלית . כ"מהגרת עבודה" היא מנדידה את עצמה ממקום למקום, מפיצה את שמה גם במזרח ברלין . שם, במקום הבלהות של העבר ה ( לא )
|
|