|
|
עמוד:14
לחשוב על ילדים — לדבר עם הורים | 14 נפרד, בין הנרקיסיזם הראשוני לבין היכולת לקשר במציאות ( יחסי אובייקט ) . רעיון זה של "האזור השלישי" שאינו מציאות חיצונית ואינו מציאות פנימית ( או אולי מוטב לומר : הוא גם מציאות חיצונית וגם מציאות פנימית ) , של המרחב המעברי ואובייקט המעבר ( דובון, למשל ) שמגלם אותו, הוא תרומה מכוננת של ויניקוט לחשיבה הפסיכואנליטית, כזאת ששינתה אותה לתמיד . זאת במקביל לתרומתו, המהפכנית לזמנה, בדבר ההשפעה המכרעת של הסביבה ( ולא רק של העולם הפנימי של התינוק ) על ההתפתחות המוקדמת . החשיבה על מיקומו של היחיד ( ויהיה זה פעוט או אדם בוגר ) בזמן נתון על רצף האחדותיות-נפרדות היא חשיבה אבחנתית חשובה מאין כמוה . גם בתוך שעה טיפולית, ההבנה איפה ממוקם המטופל ברגע נתון על הציר הזה תכתיב את כל אופן הנוכחות שלנו איתו בחדר . במילים פשוטות : האם הוא זקוק לחוות אותנו עכשיו כחלק ממנו תוך עמעום הנפרדות, או שהוא זקוק לנו דווקא בעלי גבולות ברורים, יציבים בנפרדותנו . מדובר במשימות התפתחותיות שונות לגמרי . היכולת של המטפל לנוע כך בהתמקמותו עם המטופל, שהיא בעצם יכולתו להיות במרחב המעברי, היא קריטית . באותו אופן, יכולתה של האם לנוע על ציר זה על פי צורכי ילדה היא מכריעה לבריאותו הנפשית . נחזור למשפט של ויניקוט "'כן' הוא הבסיס שעליו נבנה ה"לא'" : ההתמסרות השלמה של האם בתחילת חיי התינוק ( ה"כן הגדול והעצום" ) היא זו שתאפשר בהמשך את ההשתחררות מהנרקיסיזם הראשוני ואת הבנייה ההדרגתית של הנפרדות ( ה"לא", המקומות שבהם האם אינה נתונה לפעוט או לילד ) . וכך הוא אומר : לאחר ששוחחתי עם אימהות רבות וראיתי כיצד ילדיהן גדלים, אני מאמין שהאימהות הזוכות לתוצאות הכי טובות הן אלה המסוגלות להתמסר לגמרי בהתחלה . הן מאבדות הכול, והרווח
|
|