|
|
עמוד:12
לחשוב על ילדים — לדבר עם הורים | 12 בכך שהיא מתאימה את עצמה "התאמה פעילה" לצרכים של התינוק . כלומר : התאמה מדויקת ככל הניתן . מאחר שהתינוק הוא עדיין ישות שברירית, ללא תפיסת עצמי מגובשת וללא אינטגרציה בין החלקים השונים ( "גרעיני האני" ) , הוא זקוק למפגש מועט ככל האפשר עם נפרדותה של המציאות . הוא נמצא, כפי שראוי בשלב זה, בתלות מוחלטת, בלי כל מודעות אליה ( מה שוויניקוט כינה "תלות כפולה" ) . בכל תינוק יש פוטנציאל מולד לצמיחה . הפוטנציאל הזה בא לידי ביטוי ב"מחוות הספונטניות" ( spontaneous gestures ) שלו . כאשר האם ( או הדמות המרכזית בגידולו ) מתאימה את עצמה באופן מספיק טוב אליהן, היא מאפשרת היווצרות של חוויה אותנטית ומתמשכת של עצמיות — ביטוי של מה שוויניקוט מכנה "העצמי האמיתי" . תינוק ( וכמובן ילד, או אדם ) שנוצר בו עוגן פנימי חזק דיו שכזה, יכול בהמשך לשאת את החדירה של המציאות החיצונית ( impingement ) בלי לחוש שהחיוניות שלו נפגמת או ניזוקה . הוא יכול להתאים את עצמו למציאות, להחזיק בבוחן מציאות . לעומת זאת, תינוק שלא נהנה מהתאמה טובה דיה, שהיה חשוף לכניסה מוקדמת מדי של המציאות החיצונית ( למשל, כשהאם מכתיבה באופן חזק ומתמשך את צרכיה בתחילת חייו ) , ייסוג פנימה לתוך עצמו . העצמי האמיתי שלו יישאר חשאי, לא במגע עם החוץ, ולעיתים אפילו לא במגע איתו עצמו . הוא יפתח עצמי כוזב, כזה שמשרת אותו לצורך התאמה למציאות ולסביבה, אבל זה יהיה למעשה מבנה נטול חיים . ניתן לראות את היסוד המרכזי הזה בחשיבה של ויניקוט בבהירות רבה בשתי דיאגרמות שהוא שרטט ( ויניקוט [ 1953 ] ) : בידוד ( ראשוני ) חדירת המציאות חוזר לבידוד מתקבלת על ידי תנועה מגלה את הסביבה אינדיבידואל ( a ( ) a ) מבודד ( b ( ) b ) c ( ) c ( ) חדירת המציאות מעוררת התנהגות תגובתית
|
|