|
|
עמוד:12
12 ביותר, וחושב שאלו הם החיים ואין מה לעשות - כיצד הוא נתקל באדם קשיש שהיתה לו ספריה משלו, ושקרא "שירה מודרנית" . עד אותו רגע הוא לא ידע שקיים דבר כזה, שאנשים בני זמננו עדיין יושבים לשולחן וכותבים שירים ; לא פואמות על אבירים וגבירות מזמנים עברו, אלא שירים על החיים ממש . שדבר כזה אפשרי . כמובן, הרגע הזה חיכה לקרות - מי שנועד למלוך ימצא את ממלכתו, גם אם יוולד על אי בודד . וכמובן, שברגע הזה נולדה ההכרה שבעצם הוא חי בגיהנום . גיהנום תרבותי, שבו אנשים מנהלים "חיים של יאוש שקט", ולא יודעים אפילו שכך הם חיים . שאם היו יודעים, לא היה שום דבר שקט בייאוש הזה . ומכאן, הדרך הקשה למעלה . עד לאור . להזכיר לעצמך, גם ברגעים הקשים ביותר, שזה לא היה חלום . שאכן יש אור, אפילו אם כרגע הוא נסתר . לדעת שאתה אכן בגיהנום, ושהחיים איומים, אבל גם את זה : שאם יש גיהנום, יש גם מקום אחר . המקום שלך . במאמר אחר, ארוך ויפה, שלא נכנס לכאן - יום אחד מישהו יתרגם את מאמריו, וזה יהיה יום משובח - הוא מתאר מדוע התחיל לכתוב דווקא שירים : משום שהזמן היחיד שהיה לו לכתוב, בין עבודות הדחק לבין הגיהנום הפרטי בבית, עם אשתו ושני ילדיו הקטנים, היה משהו כמו שעה מקרית בשבוע בה היה פנוי מכל מטלה . כשכל מה שיש לך זה שעה, אתה לא מתחיל רומן . כי כשתחזור אליו, בעוד שבועיים, לא תזכור למה בכלל התחלת אותו . לכן, שירים . כי הם היו קצרים . ואחר כך, סיפורים .
|
|