|
|
עמוד:9
מבוא 9 במצב של אי – הלימה, לדבריהם, המרחב, שבמצבו השגרתי והיציב נמצא ברקע החיים החברתיים ולא מושך תשומת לב מיוחדת, הופך להיות נוכח באופן פעיל בתודעה האישית והקולקטיבית של בני הקבוצה . הקיבוץ בשנות השבעים, כפי שיוצג בספר, מהווה דוגמה למצב שבו התפתחה אי – הלימה שכזו . בחינה של ייצור המרחב דווקא בתקופה כזו ממחישה באופן ברור יותר את הממשק בין מרחב, אידיאולוגיה, תפיסה חברתית ופעולות יומיומיות . זיהוי המתח שגבר בקיבוצים בשנות השבעים, והתחושה של אי – הלימה בין המרחב לבין חיי היומיום, היוו את נקודת המוצא של המחקר שיוצג בספר זה : המרחב הקיבוצי הותאם במיוחד לדרך חיים שנובעת מתפיסה חברתית מסוימת, אולם מה קורה כאשר התפיסה החברתית משתנה והחיים נמשכים באותו המרחב, כמו אדם הלובש חליפה ישנה שאינה תואמת עוד למידתו ? מטרת המחקר, לפיכך, הייתה לבחון את מערכת היחסים בין מרחב מובנה לבין חיי היומיום, בקהילה קולקטיבית – טוטלית, בתקופה של שינויים אידיאולוגיים וחברתיים משמעותיים . השאלה הגדולה הזו מורכבת משאלות משנה רבות ושונות . חלקן רוחביות, כגון : כיצד מרחב מובנה מאוד, יציב – לכאורה, שנתפס כנצחי, מגיב לשינויים כלכליים, חברתיים, תרבותיים ופוליטיים — וכיצד שינויים אלו הופכים לשינויים מבניים פנימיים ? מה ניתן ללמוד מכך על הקשר בין הבדלים אידיאולוגיים לבין הבדלים מרחביים ? כיצד נפרמת ומשתנה התאמה בין סדר מרחבי לסדר חברתי ? האם וכיצד נוצר סדר חדש ? שאלות אחרות מתייחסות לאופן שבו הדברים התרחשו בפועל : מה התרחש בעקבות החלטות ממוסדות ומסודרות, ומה בעקבות פעולות של יחידים ? מה נהרס, מה התחדש, ומה נשמר ? שאלות נוספות נוגעות למקומם של המרחב הפיזי והאדריכלות בתהליכים חברתיים : מה חלקם ביצירת הבדלים בין קבוצות שונות, ביצירת היררכיה, ביצירת מנגנון הפיקוח החברתי ובשינוי שלו, ובאופי האינטראקציות בין יחידים ? המבט הבין – תחומי מאפשר לחשוב באופן חדש על הַקשר בין מרחב, חברה
|
|