|
|
עמוד:6
6 הנה ימים באים • עידית שכנאי – רן והרחוקה . במקביל התרחש מעבר מתפיסת הקיבוץ כבית אחד גדול של קהילה המורכבת מיחידים — שנתפסה במובנים רבים כמשפחה מורחבת — אל התפיסה הרווחת של חברה המורכבת מתאים של משפחות גרעיניות . דרך ניתוח האופן שבו האירועים התרחשו בקיבוץ אחד, קיבוץ יפעת, אראה כיצד השינוי התחולל בעיקר דרך פעולות יומיומיות ספונטניות של חברי וחברות הקיבוץ, כתגובה לצרכים חדשים שנולדו בעקבות תהליכים פנימיים, ארציים וגלובליים, וללא הליכי תכנון וחשיבה מסודרת של הקיבוץ ושל התנועה, כפי שהיה בעשורים הראשונים . בנקודה זו חשוב להבהיר את המושג מרחב , אשר מופיע כשחקן ראשי לאורך הספר כולו : מושג זה מתייחס כאן למאפייני החלל הבין – בנייני ולאופן שבו התנהלו חיי היומיום בתוכו . המרחב הוא חלל תלת – ממדי שכולל את המבנים, את הנוף ואת האנשים ; את המתוכנן ואת הספונטני ; הוא דינמי, מאורגן לפי כללים מסוימים אך אינו אחיד, והוא מגיב ומושפע מדפוסי שימוש ומפעולות יומיומיות, כמו גם מתפיסות סימבוליות והיררכיות חברתיות . בין הציבורי לפרטי המרחב הפיזי של הקיבוץ תוכנן בְּהתאמה לקהילה שהאידיאולוגיה והתפיסה החברתית הייתה חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלה — חברה משימתית קולקטיבית עם יעדים חברתיים ולאומיים ברורים . הוא ערער על דגמים מקובלים ותפיסות הנוגעות ליחסים בין הציבורי והפרטי, ובין החוץ והפנים : עיקר שטח הקיבוץ נפרש במעגלים מתרחבים של מרחב ציבורי בדרגות שונות, שבמרכזם חדר האוכל, ואילו המרחב הפרטי הוגבל ל"חדר" אשר יועד רק לשינה ; מרחב אמביוולנטי ורב – סתירות שבו חדר האוכל, המקום הציבורי ביותר, נתפס גם כמקום פרטי שזר לא ייכנס בו ; שבו אזורים שאמורים היו להיות פרטיים נחוו כחשופים ופומביים לא פחות מהציבוריים, והמרחבים הפתוחים נתפסו גם כמרחבי – פנים בהתייחס אל הקיבוץ כולו
|
|