|
|
עמוד:20
גיליון 97 20 לא כולם . היו כאלה שסייעו לשם הלחימה בכיבוש, ומנגד היו לא מעט שסייעו מתוך פחד מפגיעה של פעילי הטרור . כאמור, הארגון המוביל היה "כוחות השחרור", אך בד בבד החלו גם ארגוני הטרור האחרים בהם ה"פתח" ו"החזית העממית" לפעול ברצועה . מחבלים מארגונים אלה הוחדרו לרצועה אם בדרך הים או דרך סיני ויהודה ושומרון . הארגונים הממוסדים הללו קבלו הנחיות, וכן סיוע ומימון ממפקדות הארגונים שישבו בירדן ובסוריה . בשלהי שנת ,1968 ולמשך מספר שנים נוספות, מאזן האימה ברצועת עזה היה לטובת ארגוני הטרור . פיקוד דרום היה עסוק במלחמת ההתשה ועיקר תשומת הלב שלו ניתנה לאזור תעלת סואץ . הכוח הצה"לי ברצועה הורכב מכוחות מילואים מתחלפים שסבלו מנחיתות בהכרת הזירה וההתמודדות עם מלחמת גרילה לא מוכרת להם . על מנת לצמצם את הפגיעה בכוחותינו יצא צה"ל ממחנות הפליטים והכניסה אליהם הפכה לאתגר מבצעי . למעשה, המחבלים שלטו בשטח והיו מקרים בהם נערכו מצעדי ראווה להפגנת נוכחות ושליטה במחנות הפליטים . יעד נוסף של המחבלים היה החשודים בשיתוף פעולה . על מנת להרתיע את המקומיים מלשתף פעולה עם ישראל, רבים נרצחו כחשודים בשת"פ – רובם ככולם חפים מכל קשר עם גורם ישראלי כלשהו . בשנת 1970 רצחו המחבלים 128 חשודים בשיתוף פעולה . במחנה פליטים ג'באלייה היה "עמוד הקלון" – שקערורית קרקע לא קטנה שנקראה "ג'ורת אבו ראשד" . אחת למספר ימים, עם עלות השחר, נמצאה שם גופת מקומי שנרצח בגלל חשד בשיתוף פעולה עם כוחותינו . זה קרה גם בלילות בהם הציב צה"ל מארב במקום . למחבלים הייתה גם מטרה למנוע את העבודה בישראל ולכן פעלו גם כנגד העובדים בישראל . וכך, לא פעם הוצבו מחסומים שמנעו יציאת רכבים שהובילו פועלים לכיוון מעבר ארז . באווירה שכזאת לא היה קשה למבוקשים לגייס סייענים, לא רק מקרובי המשפחה . התושב העזתי הממוצע פחד הרבה יותר מפגיעתם של המחבלים מאשר מצה"ל – פחד וגם כיבד . המהפך בהתארגנות נגד ארגוני הטרור חל לאחר רצח ילדי משפח ארויו בנובמבר 1971 . רימון שנזרק לרכבה של המשפחה, שנסעה לטייל והגיעה לכביש חוצה עזה, הרג את שני ילדי המשפחה . לפיגוע זה היה הד תקשורתי גדול שהביא את צה"ל לחישוב מסלול מחדש . בניצוחו של אלוף פיקוד דרום, אריאל שרון, הוקמה סיירת "רימון" שהייתה לכוח מבצעי שהכיר את השטח על בוריו ועבד בצמוד עם רכזי שב"כ . על הסיירת פיקד סרן מאיר דגן ז"ל ( לימים אלוף בצה"ל וראש "המוסד" ) . התעוזה של מאיר דגן ורוח הלחימה שלו הפכו את הסיירת לגורם בעל משקל . את כוחות המילואים החליפו גדודים סדירים, והצבא חזר להיכנס לתוך מחנות הפליטים . הגידול בכמות הכוח הצבאי, באיכותו והפריסה בכל השטח – ערים, מחנות פליטים ופרדסים – נתנו את אותותיהם . כל כוח חדש שהגיע לרצועה קיבל תדריך מסודר איך סורקים פרדסים ואיך מגלים סימנים לבונקרים ( חלפו שנים, והיום מחפשים פירים של מנהרות . . . ) כוח העבודה המרכזי של שב"כ לסיכול טרור נשען על שלושה אדנים חשובים : רכזי שטח, חוקרים ודסקאים . הרכזים קיבלו אחריות על שטח מסוים בו נדרשו לגייס מקורות חיים הן לצורך מידע בסיסי על השטח והן לצורך פיתוח מבצעים . עם הזמן הכירו הרכזים היטב את השטח הן מבחינת האוכלוסייה, פעילי הטרור והבדוקאים והן מבחינת המאפיינים הגיאוגרפיים של השטח עליו הופקדו . החוקרים פעלו מסביב לשעון בביצוע חקירות, כאשר כמעט בכל חקירה היה מאיר דגן וסוכן של שב"כ התחזו לחוליה חודרת שהגיעה מהים, ויצרו קשר עם מספר מבוקשים שחוסלו בהתקלות יזומה פוטנציאל לחשיפת פעילים נוספים ומעצרם בהתאם . המעצרים בוצעו תמיד על ידי הרכזים בליווי של כוח צבאי . כאשר היה מעצר עם פוטנציאל מיידי לגלגל חשיפת נוספים, היה מצטרף חוקר למעצר ומתחיל את החקירה כבר בשטח . היו מצבים בהם בלילה מסוים בוצעו מעצרים נוספים בשטח, שנמשכו עד שעות הבוקר . האלוף שרון, שנילווה פעם לליל מעצרים כזה, אמר שזה מעניין הרבה יותר מלהתעסק עם הטילים בצד השני של התעלה . . . עובדי הדסק עיבדו את המידע שהתקבל מהרכזים והחוקרים וידעו לשלב בתוכו מידע נוסף לייעול החקירות ולהכוונה להמשך המעצרים . בתקופה הזו העבודה של משולש הגורמים הללו נמשכה כמעט ברצף, לילות כימים . במטה המרחב בעזה הוצב איש יחידת המבצעים של שב"כ כגורם מתאם זמין ומיידי לכל מבצע שהתפתח "מעכשיו לעכשיו" – והיו רבים כאלה . כמות המבצעים גדלה באחת . שיתוף הפעולה בין שב"כ לצה"ל היה מצוין הן בדרגים הבכירים והן ברמת השטח . סיירת "רימון" עבדה במלוא התפוקה, ורוב פעילותה היה בהנחיה והכוונה של שב"כ . מבצעי מודיעין רבים משותפים תוכננו ובוצעו יחד בהצלחה רבה . כך, לשם דוגמא, התנהל מבצע "תעשייה" במרס 1971 – מאיר דגן וסוכן של שב"כ התחזו לחוליה חודרת שהגיעה מהים, ויצרו קשר עם מספר מבוקשים שחוסלו בהתקלות יזומה . הוכן פנקס מבוקשים שניתן לכל חייל ברצועה, שהכיל בתחילה מאות שמות . המבוקשים "רשמית", אלה שנעשה ניסיון כושל לעוצרם, שמותיהם נצבעו בצבע אדום . המיועדים למעצר, אלה שעדיין לא "עלינו" על ביתם, ולכאורה, עדיין אינם מבוקשים, נצבעו בצבע ירוק . למותר לציין שהפנקס עודכן באופן תדיר ושימש ככלי עבודה לחיילי צה"ל בשטח . שנת 1972 הייתה השנה בה הורגש המפנה . הפיגועים פחתו, מספר המבוקשים ירד, מספר העובדים תושבי הרצועה בישראל עלה, ומאזן האימה החל לנטות לטובתנו . אמנם, הטרור לא נפסק באופן מוחלט אבל בהחלט ניתן היה לומר כי פעילות שב"כ על כל יחידותיו בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל, הביאו להורדת "גובה הלהבות" בשטח ולשינוי במאזן האימה לטובתנו . אריאל שרון, אלוף פיקוד דרום, הוביל את המערכה ברצועה . ארכיון צה"ל
|
|