|
|
עמוד:14
רחב של עדים הקשורים להתרחשות היסטורית כלשהי, ובכלל זה גם עם אנשים פשוטים שברגיל נמצאים בשולי שוליה של ההיסטוריה, ומשום כך אינם מתועדים ואינם מתעדים את עצמם בכתב ( גולדברג, ,2012 עמ' 40 ) . לצד ההיסטוריה שבעל‑‑פה נמצא תחום "סיפורי החיים", שלדברי גולדברג התפתח באותה תקופה, כלומר בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים . הוא מביא את דבריה של אנט ויויורקה בספרה עידן העד ( 2006 , Wieviorka ) , שבו היא טוענת כי נוסחת ההיסטוריה שבעל‑‑פה אינה תוצר מובהק של אירועי השואה כלל ועיקר, אלא היא תוצאה של שינויים באקלים התרבותי והפוליטי במערב, בין היתר בעקבות מרידות הסטודנטים של 86' והפופולריות הגואה של שיח הזכויות, שהציב את האינדיווידואל במרכז . כך, באמצעות תחומי סיפורי החיים וההיסטוריה שבעל‑‑פה, אימצו מדעי החברה אל קרבם את ערכי שיח הזכויות : "שנות השבעים וראשית שנות השמונים היו עדות לטירוף יוצא דופן של איסוף 'סיפורי חיים' אתנולוגיים - של הדייג בברטון, של המורה שיצאה לגמלאות וכדומה . במובן מסוים הייתה זו דמוקרטיזציה של השחקנים ההיסטוריים, ניסיון לתת קול למודרים, לחסרי החשיבות ולחסרי הקול" ( שם, עמ' 97 ) . במקרים רבים, לדבריה, מהלך זה היווה הלכה למעשה אקט פוליטי . עדויות של ניצולי שואות ורצח עם, של קורבנות עינויים וסחר, של חיילים משוחררים ומְבַצעים של מעשי זוועה, של עובדי סיוע ושל פעילי זכויות אדם היו במהלך המאה העשרים לתופעה שכיחה בספֵרות הציבוריות במערב . קולו של הפרט שהיה מעורב מקרוב באירועים חריגים של אלימות, דיכוי ורדיפה מככב כיום בפרויקטים של זיכרון קולקטיבי, ביוזמות לפיוס לאומי ובקמפיינים ציבוריים נגד רעות שעודן מתחוללות . מעל במות רבות - בבתי משפט ובוועדות אמת ופיוס, בסרטים תיעודיים ובדיווחים חדשותיים, בארכיונים מתמחים ובתערוכות אמנות - מופיע העד כבן לוויה הכרחי של טענות אמת היסטוריות ופוליטיות וכדמות המגבה את הקריאות לפעולה המקופלות בהן, מקנה להן משנה תוקף [ . . . ] ( גבעוני, ,2015 עמ' 12 ) . 1 1 . גבעוני מרחיבה בעניין : "עדויות על אסונות, על מלחמות ועל דיכוי וקיפוח שגרתיים הפכו לחיזיון כה נפוץ בפוליטיקה שלנו עד שקשה לדמיין את הפוליטיקה בלי העדות ואת העדות מחוץ לפוליטיקה . שני פניו של השידוך הזה נדמים בעינינו מובנים מאליהם . מצד אחד, הזיקות שנארגו הודות לעדות בין האמת הפוליטית לניסיון האישי, בין הזימון לפעולה לבין הרגש ובין השיפוט המוסרי לסיפור יוצרות את הרושם שלא ניתן לעורר עניין ציבורי בסוגיות טעונות ללא דמות וקול הופכי קרביים . מצד שני, הפיכתה של העדות לפרקטיקה ורסטילית שמזוהה לא רק עם דיווחים בגוף טל בן צבי 14
|
|