|
|
עמוד:14
מיתוס היזם | 14 אלא שאני גם שונאת ( את המילה הזו הדגישה כמעט בזעם ) — אני שונאת לאפות עוגות . אני לא יכולה לסבול את המחשבה על עוגות . אני לא יכולה לסבול ריח של עוגות . אני לא יכולה לסבול את מראה העוגות" . ואז היא פרצה בבכי . ריח מתוק של עוגות מילא את האוויר . השעה הייתה שבע בבוקר, וחנות "עולם העוגות" עמדה להיפתח חצי שעה לאחר מכן . אבל את שרה העסיקו מחשבות אחרות . "השעה כבר שבע", אמרה וניגבה את עיניה בסינרה, כאילו קראה את מחשבותיי . "אתה קולט שאני כאן משלוש לפנות בוקר ? שקמתי בשתיים לפנות בוקר כדי להתארגן ? שעד שאכין את העוגות, אפתח את החנות, אטפל בלקוחות, אנקה, אנעל, אערוך קניות, איישב את הקופה, אלך לבנק, אוכל ארוחת ערב ואכין את העוגות שאאפה מחר, השעה תהיה כבר תשע וחצי או עשר בערב, ועד שאעשה את כל זה, בשעה בה כל אדם נורמלי, למען השם, היה אומר שהיום נגמר, אצטרך לשבת ולהתחיל לחשוב איך אשלם את שכר הדירה של החודש הבא ? "וכל זה ( היא שוב פרשה את זרועותיה, מותשת, כאילו מדגישה את כל מה שתיארה רק לפני רגע ) כי החברים הכי טובים שלי אמרו לי שזה טירוף שאני לא פותחת חנות עוגות, כי אני פשוט כל כך טובה בזה ? והחלק הכי גרוע הוא שהאמנתי להם ! ראיתי דרך יציאה מהעבודה הנוראית שבה עבדתי . ראיתי דרך להשתחרר, לעבוד במשהו שאני אוהבת לעשות, ולעשות את הכול עבור עצמי" . היא הייתה על סף דמעות ולא רציתי לקטוע אותה . חיכיתי בשקט לשמוע מה עוד יש לה לומר . אבל היא רק בעטה בתנור האפייה הענק והשחור שלפניה ברגלה הימנית . "לעזאזל ! " היא פשוט התפוצצה . "לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל ! " כדי להדגיש את תחושותיה, בעטה שוב בתנור . ואז צנחה לרצפה, נאנחה בכבדות, וחיבקה את עצמה, כמעט מיואשת .
|
|