|
|
עמוד:9
9 המדקה * * * בחודשים ובשנים אחרי שכתבתי את הסיכומים הראשונים הללו, הופיעו ביומני יותר ויותר התייחסויות לטוטליטריות . הם נטוו לכדי חוטים ארוכים שהתחברו באופן אורגני לנושאים אחרים בתחומי העניין האקדמיים שלי . כך, למשל, הבעיה הפסיכולוגית של הטוטליטריות נגעה במשבר שפרץ בעולם המדעי ב- 2005 , תֵמה שחקרתי באופן נרחב בדוקטורט שלי . רשלנות, טעויות, מסקנות מוטות ואפילו זיוף נהפכו כה נפוצים במחקר המדעי, עד ששיעור גבוה להדהים של ניירות מחקר — עד 85 אחוזים בדיסציפלינות מסוימות — הגיעו למסקנות שגויות באופן קיצוני . והדבר המרתק ביותר מנקודת המבט הפסיכולוגית : רוב החוקרים היו משוכנעים לחלוטין שהם מבצעים את עבודת המחקר שלהם פחות או יותר כשורה . איכשהו, הם לא השכילו להבין שהמחקר שלהם אינו מקרב אותם לעובדות מבוססות, אלא יוצר מציאות בדיונית חדשה . זוהי, כמובן, בעיה רצינית, במיוחד לחברות בנות זמננו, השמות את מבטחן במדע כדרך האמינה ביותר להבין את העולם . הבעיה לעיל קשורה ישירות לתופעת הטוטליטריות . למעשה, זה בדיוק מה שארנדט חושפת : הזרם התת-קרקעי של טוטליטריות מורכב מאמונה עיוורת בסוג של "בדיות מדעיות", סטטיסטיוֹת-מספריוֹת, המציגות "בוז קיצוני לעובדות" . "הנתין האידיאלי של שלטון טוטליטרי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המשוכנע, אלא אנשים שעבורם 1 ההבדל בין עובדה ובדיה וההבחנה בין אמת לשקר כבר אינם קיימים" . איכותו העלובה של המחקר המדעי חושפת בעיה יסודית יותר : לתפיסת העולם המדעית שלנו יש חסרונות כבדי משקל, והשלכותיהם ניכרות הרבה מעבר לתחום המחקר המדעי . חסרונות אלה הם גם המקור לחוסר נחת קולקטיבי עמוק, שבעשורים האחרונים נהפך מוחשי יותר ויותר . תפיסת העתיד של רבים כיום נגועה בפסימיות ובהיעדר פרספקטיבה, והתחושות הללו אף מתעצמות עם כל יום
|
|