|
|
עמוד:11
| 11 "לעולם לא עוד" היא קריאה לפעולה הנה, כאילו לא קמה פה מדינה — יהודי בארי הם אותם היהודים מתוניס ומקישינב, מבגדד ומווילנה, רועדים מפחד, חסרי מגן, נטושים . אך בתוך הכאוס הבלתי נתפס של המציאות הקורסת הזו, זהרו כוכבי אור . לא אחד, לא שניים, לא שלושה : מטר מטאורים, שביל חלב של גיבורים שהשליכו נפשם מנגד והסתערו אל הלא נודע . הרב שמואל סלוטקי, אביהם של שניים מגיבורי הספר, נועם וישי ז"ל, ביטא זאת בצורה הטובה ביותר : "כשהיינו בגלות והיה פוגרום בעיירה מסוימת — מי שיכול היה בורח, מי שיכול היה מתחבא . אבל לא שמענו על יהודים מעיירה אחרת שבאו להציל יהודים בעיירה המותקפת . . . עכשיו התחושה היא שכולנו עם אחד ואנחנו צריכים להגן זה על זה" . בניו, שירדו דרומה מצוידים באקדחיהם בלבד ללא תוכנית וללא פקודה, רק כי הבינו את גודל השעה, ביטאו במעשי הגבורה שלהם את תמציתה של הרוח הזו, הרוח הישראלית . במעשיהם שברו את דמות היהודי הנרדף שביקש חמאס להציג, והוכיחו כי סיפורו של העם היהודי השתנה : כאשר הם בארצם, על אדמתם, יהודים יוכלו להגן על עצמם ואף ימסרו את נפשם כדי להגן על אחיהם . בארי לא תהיה באבי יאר . הסיסמה "לעולם לא עוד" לא תישאר רק בגדר ייחול ותפילה — היא קריאה לפעולה . כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על סיפורו האלמותי של נתן אלבז שקפץ על רימון והציל את חבריו, אי אז בשנות ה- 50 . הדורות שאחריי גדלו על מקרה שהתרחש חמישים שנה לאחר מכן — סיפורו של רועי קליין שנפל במלחמת לבנון השנייה . בשבעה באוקטובר היו למדינת ישראל עשרות, אולי מאות, נתן אלבזים ורועי קליינים . הם שעטו לדרום הנכבש בלי פקודה, בלי מדים, לעיתים גם בלי נשק . הם נכנסו אל התופת במסיבת נובה שוב ושוב, בלי שמישהו ביקש או אמר להם מה לעשות . הם העמידו קו הגנה בחזית בלי הכשרה ובלי סיוע — רק כדי להגן על יישובים ולהציל חיים . "מיהו ישראלי ? " — נשאלת השאלה המוכרת לעייפה, ותשובתי היא : ישראלי הוא יהודי עם רובה . זו איננה אמירה מיליטנטית ; העיקר בה איננו הנשק, אלא יכולתו של האדם להגן על עצמו . לא להיות
|
|