|
|
עמוד:11
11 הזכות לשכוח נימי נפשנו העדינים ביותר ללא כל הכנה . חלקים מאותו סרט מדובר שהופץ על ידי מדינת ישראל לעיתונאים ואישי ציבור בארץ ובעולם עלולים פתאום לצוץ במסכי הטלפון המרצדים של ילדינו וילדי ילדינו . העבר המדמם עשוי לנצח לחזור ולאחד אותנו מחד, אך להמשיך ולהטריד את מנוחתנו מאידך . כל זה מדגיש עוד יותר את חשיבותה של השאלה שאיתה מתמודד ספר זה : מה תרומתה של השכחה בעולם דיגיטלי שבו כמעט בלתי אפשרי לשכוח . על שאלה זו אנסה לענות באמצעות כתיבתו של פרנץ קפקא, חסיד הזיכרון ומבשר השכחה המשחררת . הגעתי לקפקא ולכתיבתו די במקרה ונשאבתי פנימה אל עולמו הספרותי . כמו רבים אחרים, גם אני נכוויתי מהאש היוקדת שמתפרצת בכל פעם שמישהו פותח טקסט של הסופר המיוחד הזה . טקסט שברוב המקרים כלל לא היה אמור להתפרסם . אינני ״קפקולוג״ מדופלם, ולמען האמת העיסוק שלי בקפקא תמיד מלווה בחשש עצום שמא אחטא לרבים וטובים ממני שהקדישו את חייהם להבנת החידה הקפקאית . חשש זה לרוב היה מוביל לגניזת הספר, אך למזלי אני מוקף באנשים שהפצירו בי להמשיך את המסע ולרתום את החשש המקורי שלי להתעמקות משמעותית יותר בכתיבתו של קפקא ובספרות שנכתבה על יצירתו . לכל אלו אני חייב חוב עצום שלעולם לא אוכל להחזיר . לא אוכל להזכיר כאן את כל אלו שסייעו להשלמת הספר הנוכחי, אבל כן ארצה לציין שניים אשר להם אני חייב תודה מיוחדת . הראשון הוא פרופ׳ עמית שכטר, שהוא חבר, מנטור, מנחה ומודל לחיקוי . השני הוא פרופ׳ חיים וייס, שבנדיבותו האין סופית קרא לא מעט גרסאות של הספר הנוכחי והצליח להפוך את הטקסט הבוסרי ששלחתי לו לכדי יצירה יותר שלמה . לא פלא שגם את עמית וגם את חיים פגשתי תחת קורת הגג של אוניברסיטת בן גוריון בנגב . בית שני שהוא גם חממה אינטלקטואלית וגם מקור תמיכה לא אכזב .
|
|