הקדמה

עמוד:14

לרקוד עם דמעות בעיניים 13 חלק פעיל עד כדי כך שערכי השחרור, הליברליזם וההדוניזם שלה עשויים לנוע מהמרחב הטבעי שלהם — חיי הלילה — אל תוך חיי היום – יום, ולהחליף, או לפחות לשנות, ערכים שמרניים אחרים ? האם בליין שחווה תחושות של אחדות ואהבה על רחבת הריקודים עשוי להשתחרר מכבלי החברה הלאומית, המגויסת והמיליטריסטית שבה הוא חי ולהפוך לאדם אחר ? קשה לומר . אני סבור שהספר נע בין שני קטבים אלה, ונאבק להכריע . ברגעים הפסימיים נדמה כי המציאות הישראלית חזקה מכל מועדון, וגם בתקופה שמקדשת את היחיד על פני הכלל, האתוס הציוני עדיין גובר בקלות על אתוסים אחרים, כמו זה שמציעה תרבות המועדונים . ברגעים האופטימיים יותר קשה שלא לחשוב כי החוויה רבת העוצמה שמתרחשת במועדון — על המוזיקה הרועמת, השימוש בסמים משני תודעה וההרמוניה הקיבוצית שנוצרת בין כתליו — אינה יכולה שלא להשפיע בצורה עמוקה על מי שחווה אותה, עד כדי שינוי מהותי בנפשו . האם מופרך להניח כי לאותו פרץ של אנרגיה חיובית תהיה המשכיות גם בשגרה וכי הוא לא יצטמצם רק לאותן שעות ספורות, זמניות, בתוך המועדון ? אני מניח ששאלה זו תמשיך ללוות את תרבות המועדונים הישראלית, בוודאי על הרקע הפוליטי והחברתי המעורפל, אם לא קודר, שבישראל הפך כבר מזמן לעניין של קבע . ובינתיים כל מה שנותר לעשות הוא להמשיך ולרקוד . אין לנו ברירה אחרת .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא