|
|
עמוד:8
8 הדיאלוג המרכזי של חיי הוא עם אבא שלי . כל חיי אני עובד בשימור הזיכרון הזה . מנסה להיאחז בזיכרונות טרום – מלחמה . שנינו יחד באמבטיה . . . מטוסים ממריאים . . . בילויים של אב ובן . . . שיחות קצרות . . . טיסה ביחד . היו הרבה ימים שבהם אבא שלי מת . ביום האחרון של המלחמה . מיד אחרי הפסקת האש הגיעו ל'נעורים' הטייסים, אבות של הילדים האחרים ששרדו את אותה מלחמה . התכנסנו בחדר האוכל . שִֹמחה והתרגשות . אנחנו היינו עצובים, מודאגים . צעדנו לשם, שלושתנו . נורית על הידיים של אמא שלי, אני אוחז בידיה של אמא . וביום שהגיעו הרשימות, ואבא שלי לא הופיע בהן . וביום שעזבנו את חצור, 12 באוגוסט 1974 . עזבנו משפחה קטנה, אמא – ילד – ילדה, מאוד עצובה . הכניסה לבית חדש, שלא היו בו זיכרונות מאבא, היתה קשה ומורכבת . ישבתי מול הבית והשלכתי עליו אבנים . מאז ועד היום אני מחפש אותו . את הזיכרון, את המגע . כשקיבל את עיטור העוז, אמא שלי ביקשה שהטקס יתנהל בחשאי . לא הסכמתי . אמרתי לה אז, הוא לא היה רק הבעל שלך, הוא גם היה אבא שלי . ואבא שלי היה גיבור, חשוב לי שידעו את זה . . . * * * איתן הבר הכיר את אבא שלי ואהב אותו מאוד, כתב עליו הרבה . בשנת 2000 נפגשתי איתו . אמרתי לו, אבא שלי נמחק מהזיכרון, איך מתקנים את זה ? הוא ענה, כדי להַשֹריד זיכרון צריך שלושה דברים — המון עיתונות, סרט וספר . עשינו המון עיתונות . עשינו סרט . עשינו ספר מחקר על המשפחה . התחלנו אז גם את הספר האישי הזה . נדרשו לו עשרים ושלוש שנה לבוא לעולם . ולכל אורך הדרך — דיאלוג מתמשך אינסופי שלי עם אבא שלי . נֹעם לניר
|
|