|
|
עמוד:10
10 1 כי כלי רע ועקב זאת אין לנו מושג כלשהו על הממשי, היחסים בין הדיבור לבין מה שמושמט ממנו דורשים התייחסות לפן ה"לא מושלם", הצד הרע של השפה . בהוראה האחרונה ביותר, ההוראה הבורומאית, מקנה לאקאן לשלושת הסדרים מעמד שווה, והריק הקושר ביניהם הוא המקום שבו שוכן האובייקט a , מה שמבליט את מקומה של הדממה כְּמה שגם יוצר קשירה בין הסדרים . אחד הניסוחים של לאקאן שנגעו בי מאוד היה הפועל שבו השתמש כדי לתאר את השפעתו של 2 כלומר לטפטף, דיבור ההורים על ילדיהם : s’instiller , להחדיר באטיות . באותו משפט מודגש הרעיון שאופן הדיבור שהוחדר אינו יכול אלא לשאת גם את הטבעת האופן שבו הוא, הילד, התקבל על ידי ההורים . רעיון זה הרשים אותי מאוד, ושנים מאוחד יותר מצאתי משפט אחר התואם לו בעטו של הפילוסוף ג' . דידי- הוברמן . הוא אומר שחלק ממה שמסרו הורים ניצולי שואה לילדיהם הוא הדממה . דממה שטופטפה . מובן שאין להפוך זאת לכלל, וגם לא להניח שאין גרסאות שונות והבדלים לאופן שדברים נמסרו ולקונסטלציות המשפחתיות . אחת הצורות שבה העניין יכול לקבל ביטוי היא לחוש שההיסטוריה המשפחתית היא חור 1 Lacan, J . , Le Séminaire , Livre XXV, Le moment de conclure שיעור מה- 10 בינואר 1978 . לא פורסם . 2 Lacan, J . , Conférence à Genève sur le symptôme , La Cause du Désir No . 95, 2017, p . 12
|
|